אין לי בעיה תרבותית עם “האח הגדול”, למרות שבדרך כלל איני נמנה על חסידיה. את העונה הראשונה ניסיתי לראות והיא פשוט שעממה אותי מדי מכדי לצלוח פרק שלם. גם את עונת ה-VIP ניסיתי לדגום פעם אחת ונתקלתי באותה עונת שעמום. שלא כמו רבים ממתנגדי התופעה, אני חושב שמדובר בסדרת ריאליטי בידורית ותו לא. היא לא יצירת המופת שחלק מחובביה עושים ממנה וגם לא הורסת התרבות כפי שמתנגדיה תופסים ממנה. היא סדרת טלוויזיה עם קצת יותר מדי הייפ (מצד שני, כל סדרה בקשת היא סדרה עם יותר מדי הייפ) וקצת יותר מדי אסי עזר. זה הכל.

ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי עם כאב ראש מטורף של עייפות אחרי יום לימודים ארוך מדי. הגעתי הבייתה בדיוק כשהפרק התחיל, ואמרתי לעצמי “יאללה, למה לא, זו יכולה להיות המנוחה שהראש שלי כל כך זקוק לה”. הבאתי שקית של ביסלי מהמטבח, הדלקתי את מפזר החום (שמתם לב שנהיה קר מאוד בלילות? ממש חורף) והתרווחתי בספה. יאללה ארז, יאללה אסי, נראה מה יש לכם לתת לי. והו, היה להם מה לתת.

אחרי הצפייה בפרק, מתחילתו ועד סופו, הרגשתי בעיקר כאילו צפיתי בתאונת רכבת. זה היה מחריד, זה היה לא נעים, זה עשה לי הרגשה כזאת של כאב בטן, אבל לא הצלחתי להתנתק מזה כתוביות הסיום. האם זה אומר שזהו, התמכרתי, הפכתי לאחד העם ומעתה גם שמי יתנוסס כחלק משלושים אחוזי הרייטינג של התוכנית? כנראה שלא – ארחיב למה בהמשך.

אבל לפני ההמשך, זה מה שקרה אתמול באח הגדול, למי שפספס: אחת מהדיירות בבית, בחורה הריונית שנכנסה עם בעלה בשם מעיין חודדה (נראה לי), התגלתה כבחורה די מחרידה, שהמילה המתאימה ביותר לתאר אותה תהיה בהמה (בלי קשר להריון שלה, כמובן). היא קיללה ללא הרף את הדיירים האחרים, רבה עם רבים מהם, שרה בקולי קולות (וזיופי זיופים) מבלי להתחשב באחרים וכדומה. דן-יה כינתה אותה בפוסט משלה בחורה חסרת כבוד לאף אחד ולשום דבר, וזו הגדרה די קולעת. חלק מהמשתתפים ביקשו לצאת מהמשחק עקב ההתנהגות שלה (והתבקשו “לישון על זה לילה”), והבחורה עצמה ספגה מספר אזהרות מהמצלמה המכונה “האח הגדול”. האזהרות לא עזרו, החודדה המשיכה להתנהג בצורה לא נאותה, עד שבסופו של דבר הגיעה “ההודעה הדרמטית” עליה עשו לנו טיזינג כל הערב, וכולנו בושרנו, בשידור חי, שמעיין הודחה עקב ההתנהגות שלה.

הצפייה בתאונת הרכבת ששמה חודדה הייתה מרתקת. אנחנו פוגשים באנשים כמוה כל יום, בין אם זה בכבישים, בתור למכולת או סתם בעימות מקרי ברחוב. אף הפעם, כשבחורה כזו הייתה לכודה על מסך הטלוויזיה שלנו, ויכולנו לראות אותה מצולמת ומתועדת מכל הזוויות ומכל הכיוונים, כולל ווידויים מדהימים של “אני לא מבינה מה הם רוצים ממנייייייייייייי הרי הם התחילו איתייייייי זה הגיע להם הגיע להם אני הייתי בסדר גמורררררררררר”.

היה משהו מאוד מביך בצפייה הזאת. זה הרגיש לי קצת כמו ביקור בגן חיות. כולם עומדים סביב הכלוב של איזה קוף טיפש במיוחד, שמנסה פעם אחרי פעם לטפס על עץ ונופל ממנו. הוא נופל, כואב לו, אבל הוא מתגבר ומנסה שוב, הולך כמו עיוור לכישלון אליו הוא נידון מראש. בהתחלה אנחנו מובכים, אבל מהר מאוד אנחנו צוחקים. וואו, איזה קוף טיפש, איזו חודדה מטומטמת, איזה יופי שהדיחו אותה.

בתור צופה מודע, אגב, אינני יכול שלא לתהות מה הייתה הסיבה האמיתית להדחה. האם האופי הדוחה של הגברת? יכול להיות, אבל אני מרשה לעצמי להטיל ספק. אנחנו חיים בעולם כל כך ציני, שהדבר היחיד היותר ציני והנצלני ממנו הן זכיניות הערוץ השני, שלא פחדו בעבר לנצל אנשים כמו חודדה, ואין סיבה שיתחילו לעשות כך כיום. הסיבה, לדעתי, וזו ספקולציה בלבד, היא למנוע מצב של “בסרט הזה כבר היינו”. הרי העונה הראשונה של האח הגדול בוססה על קרב השחורים בלבנים, הערסים בחנונים, הקולניים בשקטים. להשאיר את חודדה משמעו לעלות שוב על אותו הנראטיב (הרי אף קהל שפוי בדעתו לא ידיח את אותה חודדה שמספקת כל כך הרבה אקשן), והמפיקים לא יכולים להרשות זאת לעצמם אם הם רוצים להשאיר את הקהל מרותק למסך. אבל זו, כאמור, רק ספקולציה על ההדחה. לכו תדעו מה הייתה הסיבה האמיתית לקיומה.

ההדחה המדוברת, אגב, היא גם הסיבה בגללה אין לי ממש סיבה או רצון להמשיך ולצפות באח הגדול. “קשת” סיפקו לי פרק שלם, עם התחלה אמצע וסוף. חודדה עיצבנה, חודדה ננזפה, חודדה עפה. כל המסביב (איך יגיבו הדיירים, איך יגיב בעלה וכדומה) הם רעשי רקע לסיפור האמיתי, שנגמר כמו שהתחיל. להתראות חודדה, להתראות האח הגדול.

אני עוקב בדאגה אחרי כוונתכם להעלות את דמי הארנונה שצריכים תושבי רעננה לשלם, והפכה לשיחת היום בעיתונות המקומית בשבועות האחרונים. למיטב הבנתי, המהלך נמצא כרגע במשרד הפנים, מחכה לאישור הסופי שיאפשר לכם לגבות מאיתנו עוד כמה עשרות שקלים בחודש. למרות שאני מאלה שתמיד מאמינים שדברים טובים עולים כסף, ולא מתבייש לשלם על שירותים, אני מקווה שמשרד הפנים יזרוק את הבקשה שלכם מכל המדרגות.

יש משהו מאוד צורם בהעלאת הארנונה בלב של משבר כלכלי. זה כאילו מנסים לשדר לעולם “התושבים שלנו חסינים ממיתון”, ו”אצלנו הכל בסדר”, אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. האם זמן בו לחלק נכבד מהתושבים שלכם יש פחות נראה לכם כמו זמן ראוי לבקש מהם יותר?

אך זו אפילו לא הסיבה העיקרית בגינה איני חושב שעליית המחירים שלכם הוגנת. הרשו לי להיות לרגע אגוצנטרי, ולהציג את עצמי ואת מעמי בעיר. שמי ארז. אני סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, ואדם צעיר באופן כללי. בנוגע למעמד שהבטחתי? ובכן, לי, כמו לכל הצעירים, יש מעמד של זבל גולמי בעיר הזאת.

העירייה אף פעם לא טרחה לדאוג לי ולחבריי. אין מרעננה מערכת תחבורה ציבורית מספקת למרכזח תעסוקה קרובים (למה צריך לנסוע כמעט שעה באוטובוס עד אזור התעשייה של הרצליה? או ארבעים וחמש דקות לתחנת רכבת, שבאוטו פרטי לוקח להגיע אליה עשר דקות?), שלא לדבר על לעיר הגדולה תל-אביב, ובתוך זה לאוניברסיטה שלה. ואם כבר סטודנטים, לא רק שלסטודנטים של עירכם אין דרך נוחה להגיע לאוניברסיטה (אלא אם כן התברך מזלם באוטו), הם גם לא מקבלים שום הטבה בארנונה, כפי שנהוג לעשות בערים רבות, כולל תל-אביב, באזור.

גם מצב התשתיות על הפנים. כבישי העיר מלאים בבורות, שיבושים, פתחי ביוב בולטים ופסי האטה בגובה של הר קטן – מבלי להתחשב בכלי הרכב שצריכים לנסוע עליהם. כבר אמרתי שאהיה אגוסצנטרי, אז ארשה לעצמי להמשיך: בתור רוכב קטנוע בעיר, אני חייב להעיד שרעננה היא המקום הכי מסוכן שאני מכיר מבין הערים בהן רכבתי. לא אחת הגעתי לאחד מתוך עשרות מפגעי הכבישים והודתי לאלוהים, בו אני לא מאמין בדרך כלל, שהצלחתי לשמור על שליטה בכלי הרכב שלי, ולא החלקתי בעקבות המפגע (בין אם זה בור בכביש, כביש שלא סלול טוב, מכסה ביוב בולט מאוד הממוקם באמצע הנתיב ועוד) לפציעה בינונית עד קשה. עד כדי כך. וזה עוד בלי לדבר על רמזורים שבלילות לא מזהים אופנועים, ונשארים אדומים לנצח, או פחות עד שמכונית תגיע משום מקום ותפעיל את המנגנון האוטומטי להפיכת הרמזור לירוק.

יש גם את עניין מקומות הבילוי הלא קיימים, המבחר הנאה של פאב וחצי בדיוק לתושבי העיר, צביעת מקומות החניה בכחול-לבן (ככה שעכשיו גם את החברים מחוץ לעיר לא אוכל לפתות לבוא כשאספר להם שהחנייה בחינם), סגירת חלקים נרחבים של העיר בסופי השבוע, מערכות ניקוז שקורסות בכל חורף מחדש, שיפוץ רחוב אחוזה שמשום מה לא מתקדם לשום מקום (עדיין יש ברחוב הראשי שלנו חלקים שלמים שפשוט לא מיועדים להולכי רגל, וההליכה בהם בשעות צפופות היא סיוט ממושך) ועוד.

זו לא שיש לי בעיה לשלם לכם יותר, עיריית רעננה היקרה. למרות הכל, אני אוהב לגור כאן, והעובדה שלא עברתי מכאן, כמו רוב חבריי, לעיר אחרת ברגע שיצאתי מקן ההורים, אומרת משהו. מצד שני, אני נאלץ להדבק למנטרה ישנה כדי לסכם את דבריי: רוצים יותר? תנו יותר.

אתמול יצא לי לראות הצגה. לא עניין גדול, אבל היי, מאורע די נדיר בשבילי בשנים האחרונות למרבה הצער. ההצגה המדוברת הייתה “חמישה קילו סוכר”, שהוצגה בהאנגר של תאטרון גשר. כבר מקריאת התיאור שלה הייתה לנו הרגשה שמדובר במשהו שיזכיר הפקת חובבים, אבל בלענו את תחושת האליטיזם, והזמנו כרטיסים.

מכיוון שאני לא משוכנע שתרוצו בהמונכם לחפש את תקציר ההצגה באינטרנט, אכתוב אותו כאן בשבילכם: בחור צעיר נקלע לסדרת מפגשים לא צפוייה עם סבו המת, שמבקש ממנו לתקן עוול הסטורי ולבקש מנכד של חבר וותיק שלו מתקופת המלחמה, שכותב עליו ביוגרפיה, שיוסיף שורה קטנה בנוגע למעורבתו של אותו סבא בהברחת סוכר לעיירה קטנה בברית המועצות. סוג של הצגת מד”ב, שהתגלתה ככזאת שמודעת לעצמה מאוד, והתכתבה לא מעט עם היותה הצגה. השחקנים יצאו לא אחת מדמותם, דיברו ישירות עם הקהל או בינם ובין עצמם, שיתפו ב”לבטים” שעלו בכתיבת המחזה והחזרות עליו וכו’.

כבר בכניסה לאולם, הבנו שנקלענו להפקה כזו או אחרת שמקורה לפחות היה בבית ספר למשחק. כל הקהל, מלבדנו, הכיר זה את זה. נושאי השיחה החמים סביבנו היה מי נמצא באיזו שנה (ציטוט נבחר: “הפלצנים האלה משנה ג’ מתנשאים עליי כי אני רק שנה ב’! מניאקים!”), על איזו הפקה או תרגיל עובד מי, איזה מניאק המורה הזה ואיזה נחמד המורה האחר. הבנתם את הרעיון.

ההפקה עצמה, אם להודות, הייתה בהחלט מהנה. לא הצגת העשור, רחוק מזה, אבל היא בהחלט סיפקה שעה וחצי של כיף, הציגה שחקנים טובים, דיאלוגים חביבים ורעיונות מעניינים (אם כי לא עמוקים כלל). היו לה גם לא מעט בעיות, כשהגדולה מכולן הייתה שהיא הרגישה יותר כמו תרגיל בבית ספר מאשר הצגה של ממש: נראה שהיוצרים שלה כתבו טיוטא ראשונית והחליטו לרוץ איתה, כך שהתוצאה הסופית הייתה לא מלוטשת מספיק. אך למרות זאת, כאמור, מהנה.

התהייה הגדולה שלי הגיעה אחרי שההצגה נגמרה. בזמן שזרמנו עם הקהל אל מחוץ לקהל, שמעתי מסביבי לא מעט את המילה “גאוני” נזרקת לאוויר העולם. “זו הייתה ההצגה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון!”, מישהו אמר ברצינות תהומית. “אני הולך להמליץ לכל מי שאני מכיר לראות את זה”, אמר אחר. כולם, להזכירכם, סטודנטים לתאטרון.

לאן נעלמה בעצם הביקורתיות? האם הפסיקו ללמד את הסטודנטים האלה לראות, לנתח ולבקר את ההצגה שהם רואים? ללמוד מהדברים הטובים והרעים שלה? לא ברור. מצד שני, בעולם בו כל מי שיצא מ”ממזרים חסרי כבוד” מלמל “טרנטינו הזה – גאון” בשיא הרצינות – אני מניח שלא הייתי צריך להיות מופתע.

הדבר היחיד שיותר גרוע מלרכב על קטנוע בגשם שוטף: לרכב על קטנוע בברד.

או גם: לעזאזל, זו הייתה טבילת אש, או בעצם טבילת מים שהייתי מעדיף להמנע ממנה. החדשות הטובות (בשבילי. בשבילכם לא כל כך בטוח) היחידות שאני יכול למצוא בכל הסיפור הזה הן שלא איבדתי שליטה ולו לרגע אחד על הקטנוע החמוד שלי, ולמרות שהגעתי הביתה כשפלג הגוף התחתון שלי ספוג במים בצורה הכי רטובה שיכולה להיות (פלג הגוף העליון ניצל תודות למעיל רכיבה עמיד לגשם, שאכן התגלה כעמיד לגשם), זה היה בחתיכה אחת, בלי שום נפילות או החלקות או בלימות מבהילות.

ואם כבר אנחנו כאן, אני נזכר שלמרות שהקטנוע הזה ברשותי כבר שבוע וחצי, עדיין אין לו שם. חצי שוקל לקרוא לו “בראד”, על שם דמות מיתולוגית ממופע הקולנוע של רוקי, וגם על שם הברד שהוא ואני נאלצנו לסבול בדרך מהאוניברסיטה הביתה היום. יש לכם רעיונות טובים יותר?

נתחיל במשהו שעליתי עליו, שבעצם לא קשור לכלום: המילה “סלבית” (ע”ע סלב) היא המילה “לסבית” בסיכול אותיות (או שמא: שיכול אותיות? האינטרנט טוענת שאפשר גם וגם). מוזר? לא אכחיש. אבל לא קשור לכלום. נמשיך הלאה:

דן-יה שוורץ. דן-יה היא בחורה משכמה ומעלה. גיטריסטית פרועה בלילות (בלהקת דפנה והעוגיות), אמא חרוצה ביום, ועובדת היי-טק (סוג של, לפחות) בין לבין. גברת יה שיחקה בראש לאחרונה עם הרעיון להצטרף לבית האח הגדול. על פניו, חשבה, מדובר בהימור בטוח, קאסטינג מתבקש: כוכבת רוק, אמא ולסבית בדמות אחת, שגם יכולה לזמר במקלחת ולעשות אייר-גיטר מרשים במשימות.

מכאן לכאן, ואחרי דין ודברים עם ההפקה, הוחלט בעל פה שהיא אכן תקפוץ לבית. דן-יה, ככל הנראה, לא הייתה שלמה עם הליהוק, ומיהרה לכתוב עליו פוסט בבלוג שלה. עד מהרה, קראו מפיקי התוכנית את הפוסט, והחליטו שעם דיירת כזאת אין להם מה להתעסק (מה גם שפרסום העובדה שמישהו הולך להשתתף באח הגדול פוסלת את השתתפותו, לפי תקנון התוכנית). וכך, עוד לפני שהליהוק הפך לרשמי והחוזים המתאימים נחתמו – הודחה דן-יה באכזריות מהבית. הקורבן הראשון, לפני שהעונה השלישית אפילו עלתה לאוויר.

הסיפור הקטן הזה גרם לי לתהות פה ושם על מהות הכוכבות. דן-יה התארחה לאחרונה ב”פודקאסט זה לחלשים“, תוכנית הרדיו-אינטרנט השבועית (עלק) של אהוד קינן ושלי. איני בקיא בנתונים של הפודקאסט, אבל אני מעריך שבמקרה הטוב היו לו, נניח, 30 מאזינים. אם הגברת שוורץ, לעומת זאת, הייתה נכנסת לבית האח הגדול, והופכת באחת לסלבית במובן הכי המוני של המילה – סביר להניח שהמספר היה מכפיל את עצמו פי עשרה לפחות. אם היא הייתה נשארת לפרקים האחרונים – פי אלף ועשרת אלפים ומי יודע מי כמה.

אז נכון, לתפוס טרמפ SEO על חשבון כוכבנית ריאליטי הוא לא הדבר הכי טהור בעולם, אבל היי – כניסות לפודקאסט! שמח! וגם: לפני שהתחלנו להקליט, שיחקנו קצת, דן-יה ואני, ברוק בנד. פתאום תהיתי כמה בשכל הייתי יכול לעשות אם הייתי מצלם קצת. אם דן-יה הייתה הופכת לסלבית, הייתי יכול בקלות למכור את התמונות למדור הרכילות המדור לביתי, ואם לא אליו אז לפחות למי שמביא את המשחק הזה לארץ.

מכאן, כמובן, עוברים לעתיד, הבלתי נמנע, של כוכבת תאורטית כזאת: דן-יה הייתה מנצחת (או מפסידה, אבל ביננו, היא הייתה מנצחת) את “האח הגדול”, מגלה שהפרס הכספי, אחרי קיזוז מיסים, מספיק בקושי לחבילת חיתולים, ומתנחמת, לפחות, בכך שהיא הפכה תמורת שיעבוד הדמות שלה לצופי ערוץ 2 לדמות המזוהה והאהודה ביותר בארץ.

האגו טריפ בעקבות הגילוי יטריף אותה על דעתה. היא תפרוש במהירות מ”דפנה והעוגיות” (הם קטנים עליי”, ותקים להקה מתחרה, “דן-יה והשוקולדות” (כי ידוע ששוקולדה זה הרבה יותר מוצלח מעוגיה. באמת! תשאלו את כולם), תזניח את בנה הקטן לטובת בייביסיטרים מתחלפים, תתמכר לטיפה המרה (קפה. למה, למה חשבתם שהתכוונתי?), תעבור לגור מתחת למדרגות של צלמי הפאפארצי ומה לא.

ואז, אחרי חודש, ישכחו ממנה. היא תדעך. פרצופה ישכח. כבר לא יבקשו ממנה חתימות ברחוב. היא תשאר חסרת כל. ממש כמו שפרה מי שזכתה בעונה הראשונה של האחהגדול, או, אלפי הבדלות, האקס הזה של מאיה בוסקילה שזכה בשנייה.

מה אני בעצם מנסה להגיד כאן? האם עדיף לה לדן-יה שהגורל פתר אותה מהגורל האכזר, ומנע את הפיכתה לסלב-על לפני שיצאה למסלול זה? האם היא תשאר מאושרת ושמחה במקומה הנוכחי? האם בנה יגדל בריא ומאושר יותר עם אמא נורמאלית, ללא מניירות וללא תספורת קארה המאפיינת את כל המגה סלבית (ע”ע נינט ואותה שפרה ממקודם)?

אולי. מה שבטוח יקרה הוא שהרייטינג של “פודקאסט זה לחלשים” ישאר ברצפה. חבל.