הנרי אונגר, מרצה לכל הקשור בתרבות המערב, נוטה להטיח רפש בסטודנטים שלו. הוא נוטה להזכיר לנו לעיתים קרובו שאנחנו בורים, תקועים עמוק בתוך המערות שלנו, לא מעוניינים באמת ללמוד או לדעת, או חלילה – לחשוב. ברוב הפעמים שהוא חוזר בפנינו על משנתו אני מסכים בערבון מוגבל, חושב שאולי יש משהו בדבריו, אבל שבסופו של דבר הוא מגזים, ושהמצב לא כל כך נורא, אחרת הוא היה עומד להרצות מול כיתה ריקה. הרי העובדה שאנשים באו לאוניברסיטה אומרת שהם רוצים ללמוד, להרחיב את אופקיהם, לא?

לא. ידידי הטוב יותם טען באחד הפוסטים האחרונים בבלוג המשובח שלו, שיש הרבה אנשים שמגיעים לאוניברסיטה כדי להיות סטודנטים, ולא כדי ללמוד. היום, בהקרנה של “קטיפה כחולה” (דיוויד לינץ’) בחוג לקולנוע בו אני לומד, הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון. ככה זה שלמעלה מחצי כיתה (וכיתה כוללת כ-200 סטודנטים, כן?) רחשה בקול רם על כמה מטופשות התסרוקות בסרט, וצחקה בקול גדול בכל רגע שאחת מגיבורות הסרט אמרה שהיא אוהבת את הגיבור. כדי להמחיש כמה שהדיבורים האלה היו מוגזמים, אציין שגם כשהלכתי לראות את הסרט “2012″ והייתי תקוע באולם עם אי אילו ערסים שדיברו בסלולרי שלהם לכל אורכו – המצב היה פחות גרוע. עד כדי כך.

אז נכון, “קטיפה כחולה” מרגיש קצת מיושן היום. אני באופן אישי לא ממש מחבב את דיוויד לינץ’, ואפילו, יש לציין, מצאתי את עצמי משתעמם לא פעם ולא פעמיים במהלך ההקרנה. ועדיין. מדובר בסרט עשיר, מבויים ביד אמן שיש הרבה מאוד מה ללמוד ממנו. אפילו לא מדובר באיזה סרט זר ולא קומיוניקטיבי, היי, זה דיוויד לינץ’, זה אמור להיות אהוד במיוחד על ידי אנשים שבחרו ללמוד קולנוע (ולפי איכות התרגילים שלהם בסדנאות המעשיות – בהחלט יש להם מה ללמוד. הרבה מה ללמוד).

אבל כנראה שיותם צדק. שאנשים לא בחרו ללמוד קולנוע. הם בחרו להיות סטודנטים, וקולנוע נשמע להם טוב ומגניב מספיק. הם שמעו שיש חיי חברה נהדרים, ואפשר לשבת ולעשן על הדשא, ויש בחורות יפות וימי סטודנט ואווירה טובה. הלימודים האלה הם מה שמפריע בין ההפסקות, ואם אפשר להכניס טיפה הווי מאותן הפסקות טהורות בתוך שיעורים שאין בהם מרצים “מפקחים”, כגון הקרנות של סרטים – אז יאללה, גיים און.

אז מה. אני חננת על? אני צריך להרגיש טרחן וזקן על זה שהגעתי לכאן בשביל ללמוד דברים חדשים, ולאו דווקא בשביל לבלות על הדשא ולהכיר אנשים חדשים (שחלק מהם דווקא בסדר, אבל הם עדיין לא העיקר)? אני צריך להתבייש לצעוק “שקט” באמצע הקרנה בה פשוט בלתי אפשרי להתרכז בסרט, כי אנשים החליטו שיותר יאה להם לדבר בתוך אולם ההקרנה מאשר בחוץ על הדשא (כי יש גשם היום, והדשא רטוב ולא נעים)?

טוב נו. שיהיה. אשאר נרגן וחנון, ורק אקווה שבשנת הלימודים הבאה, אותם גורמים (שמהווים את רוב הכיתה) יחליטו שבשביל לדבר בשיעור לא שווה להשקיע קרוב ל-15 אלף שקל, ויתחילו להגיע להפסקות בלבד. על השיעורים, לטובת כולנו, עדיף שהם יוותרו.

סטופ דה פרינט, הולד הבריטיגנג, נפל דבר בישראל! או יותר נכון – ייפול דבר בישראל בסוף היום הזה, שהוא, מסתבר, יום הבחירות הרשמי לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. הלובי הריק בדרך כלל של הפקולטה לאמנויות מלא בשולחנות, פלאיירים, חבר’ה שמטרידים בשאלה הנצחית “תגיד חבוב, אתה כבר הצבעת?” וכדומה.

המאורע הוא כל כך מכונן, כל כך חשוב, עד שהפסקתי באמצע את כתיבת פוסט הביקורת על אווטאר, ומהרתי לפתוח חלון חדש עם פוסט חדש. בחירות! חגיגת הדמוקרטיה! איזה כיף!

או גם: איזו תחושת גועל נפש. איזו בחילה. איזו צביעות. קרקס הבחירות התחיל לפני כשבועיים בערך. לפני שיעורים מרכזיים המובאים בפני כל החוג, עלו לבמה סטודנטים המתמודדים על מקום באגודה, וניסו לשכנע אותנו להצביע להם. ניסו זה אוברסטייטמנט. רובם פשוט מלמלו משהו לא מובן.

“כן, אני, אהההה, מייצג את החוג שלכם… אההההה… אני אדאג ל…. אההה…. כן, משהו, כן… אהההה, אז בעצם… אההה, תצביעו לי, כי…. אההההה, אז זהו, תצביעו” היה כנראה התסריט עליו המועמדים התבססו כשהם ניסחו את נאומי הבחירות שלהם. גם הפלאיירים הצבעוניים שהם חילקו (תוך כדי חוסר התחשבות משווע בסביבה, הייתי מצפה מאנשים צעירים להבין שפלאיירים זו צורת פרסום שחלפה מהעולם ולא לבזבז כל כך הרבה נייר לריק) לא אמרו כלום.

גם כשניסיתי לשאול את אחת הסטודנטיות שחילקה לי פלאייר בהפסקה מה האידיאולוגיה של המועמד שהיא קדמה, היא גמגמה שאין לה בעצם מושג, והיא סתם עוזרת לו ועושה לו טובה. המועמד עצמו, אגב, לא נתן לי הסבר מעמיק יותר. “אני פה כדי לייצג את האינטרסים של החוג באגודה”, הוא ענה, אך כשהקשתי ושאלתי אותו מה האידיאולוגיה שלו, ואיך הוא מתכוון להביא אותה לידי ביטוי אם יבחר – הוא שתק.

זה לא חדש שבדמוקרטיה אנשים מצביעים מחוסר ידיעה. תראו לי יותר משני אנשים שאתם מכירים שמכירים את המצעים המפורשים של המפלגות אליהם הם מצביעים בבחירות לכנסת, שלא לדבר על לראשות העירייה. אני יכול להניח שרוב המתמודדים לאגודה חשבו שאם גם ככה רוב האנשים לא יטרחו לבדוק את העניין, אין שום טעם או עניין לכנס אידיאולוגיה – גם ככה אנשים יצביעו לחברים שלהם או לאיש עם השם הכי קליט (זו הסיבה, אגב, שאני די בטוח שבחור בשם שי גבסו יזכה אצלנו).

אני העדפתי להמנע. אני יודע שפה ושם קיימים מועמדים עם אידיאולוגיות מוצקות מאחורי בקשתם להצביע להם. חלק מהם אף ניסו להסביר לי מה היא. אבל כאשר מערכת הבחירות כולה מבוססת על מתמודדים חסרי אידיאולוגיה, ובוחרים שכלל לא יודעים מה יהיה כח של אותם נבחרים, ולמה בדיוק הם צריכים לעזור להם להגיע למעמד הנבחרים, אני מעדיף להשאר מחוץ לקרקס.

רק מה, בשביל הטעם הטוב לקחתי עוגיה מהשולחן של אחת התנועות הגדולות ביותר בקמפוס שמנסה לשכנע אותי להצביע לנציגיה. הם טוענים שהם טהורים ולא מושחתים ושטובת הסטודנטים עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם ושהם לא עוסקים בכלל בכל הפוליטיקה הזאת. העדפתי להמנע מלהסביר להם כמה העוגיות שלהם מזכירות את הנקניקיות המפורסמות ממרכז הליכוד. פשוט הודתי להם על המתנה, והגעתי למסקנה שלפחות הבחירות האלה עושות לי קצת מתוק עם הקפה.

זהו. עברנו את זה! המאבק מאחורינו, והאייפון סוף סוף נמצא באופן רשמי בישראל. אחרי מספר ימים של אייטמים עיתונאיים רבים (בעיקר בעיתונות הכלכלית), השקת חצות לא אופיינית (שכנראה נועדה בעיקר לצרכי שיווק ולא באמת בשביל למכור מכשירים) ועוד הפתעות, נראה שסוף סוף אפשר לנוח ולהתרפק על הגאווה הלאומית החדשה שלנו. נינט, רדי מהכותרות, את כבר לא המאמי של המדינה! מהיום יש לנו (תרועת חצוצרות) א-י-י-פ-ו-ן-!

בואו נהיה כנים לרגע: ברור שההייפ ששרר בימים האחרונים עקב הגעתו של אותו אייפון היה מוגזם מדי. מדובר בסופו של דבר במכשיר סלולרי, ואפילו אם הוא המוצלח ביותר מבין אלה המוצעים כרגע בשוק (ואני לא אומר שהוא כזה), זה עדיין לא כזה ביג דיל. סלולר. סה טו. מצד שני, על הייפ הזה בדיוק אני מעוניין לכתוב. בימים האחרונים שררה אווירה קצת מצחינה, בעיקר בבלוגים, מדורי הטכנולוגיה והעיתונות הכלכלית שלנו. בעולם האמיתי, אגב, השקת האייפון הייתה כמעט בלתי נראית, אבל כאחד שהוא גם קצת בלוגר בהווה, וגם הרבה כתב טכנולוגיה בעבר, אני יכול להבין למה אנשים מסויימים מרגישים מיאוס גדול מאותו הייפ ומאותו אייפון.

כך או כך, האשמים כאמור הם העיתונים הכלכליים, מדורי הטכנולוגיה והבלוגרים. בואו נראה מה יש להם להגיד להגנתם.

כמובן שהעיתונות הכלכלית, שהייתה אחראית לרוב ההייפ, תגן על עצמה ותגיד שהאייפון חשוב כל כך לא בגלל שהוא זה מגניב, אלא בגלל שהוא מכריח את חברות הסלולר להתחיל לחשוב על מודלים עסקיים חדשים, על יציאה לחירות מאימת הפלאפון-סלקום-אורנג’ (ובחג החנוכה! כל כך סמלי!) לטובת בריכת הטריליונתלאפים אפליקציות של האפ סטור וכדומה. ההשקה, אם נקשיב לתשובה התיאורטית של העיתונות הכלכלית, היא שאולי זה רק סלולר, אבל זו גם רעידת אדמה של ממש בתחום התקשורת בארץ, וככזו יש להתייחס אליה בהתאם.

גם מדורי הטכנולוגיה יכולים להסתתר מאחורי חומה דומה: זה האייפון, חבר’ה! זה הגאדג’ט הכי נחשק בעולם, זה שינע עשרות מיליוני יחידות! אנחנו חייבים להתייחס לזה, ואם מנקודת מבט עיתונאית-אקדמאית בלבד. טוב. נניח.

הבלוגים הם כבר מקרה מצער יותר, במיוחד בגלל שרוב הבלוגרים יצאו נגד האייפון. נראה לי שבימים האחרונים קראתי יותר פוסטים של “עשר סיבות לא לרכוש אייפון” מאשר כמות מכשירי האייפון שעתידה להמכר בכל הארץ בעשור הקרוב. הבלוגרים בהמוניהם טענו הרבה טענות, חלקן נכונות, חלקן שקריות. זכותם, כמובן. הבלוגיה בדרך כלל יוצאת כנגד הייפים (אלא אם כן מדובר בהייפים שהיא עצמה יצרה, ע”ע דב חנין) והאייפון לא יוצא מהכלל כאן. העיתונים והמדורים הטכנולוגים מתלהבים מהפלא של אייפון? אנחנו נצא נגד. ניתן אלטרנטיבה. נראה לקוראים שיש דרך אחרת, דרך חסרת אייפון.

הבעיה שלי עם פוסטים כאלה הם בעיקר הריח החמוץ הנידח למרחקים שנפוץ מהם. מעין תחושת התנשאות של “כולם רוצים אייפון! אנחנו יותר טובים – אנחנו נגד אייפון!!!!!!1″. בתור בעל אייפון איני מרגיש צורך מהותי להגן על הבחירה שלי ועונה לכל מי ששואל אותו אם כדאי אייפון או לא ש”תלוי, לי המכשיר הזה מתאים, אתה יכול לשנוא אותו – הכל תלוי בצרכים שלך ואם מסך המגע יהיה לך נוח”. הבלוגרים היוצאים נגד האייפון, לעומת זאת, מנסים באופן מאוד מאוד בוטה להגן בחריפות נפש על הבחירה שלהם כנגד האייפון. שלא במודע, הם יוצאים fanboys אולטימטיביים – פשוט לא בעד מותג או מוצר מסויים אלא נגדו. כך או אחרת, אם יש סוג אחד של אנשים שאף פעם לא אוכל לסמוך על דעתם הם פאנבוייז.

אז מהי דעתי הסופית בנוגע לכל העסק? שאייפון זה סבבה אם זה סבבה לכם. שההשקה שלו, שהואדרה בעיתונים ובחדרי החדרים של הבלוגרים, הייתה כמעט בלתי נראית במציאות (מרבית מחבריי הלא גיקים כלל לא ידעו שהוא הגיע, שלא לדבר על השקות החצות שלו). שבסופו של דבר, נחמד שישראל נכנסה לאחת המדינות בה אחד המכשירים הסלולריים המצליחים והמדוברים בעולם מופץ בה באופן רשמי (לא מסיבות של אהדת אפל, אלא מהסיבה שכיף להיות חלק מהעולם הגדול).

ובעיקר שיאללה, חבר’ה, קצת פרופורציות.