15 דקות, הדרמה היומית החדשה של יס, עושה הכל נכון: היא מקסימה, כתובת היטב, שנונה ולעיתים אפילו מצליחה להצחיק. אז נכון, אפשר לזהות קווי עלילה אובר-דרמטיים ואובר-משעממים, ויש רק לקוות שלא יפתחו אותם הלאה, אבל בגדול נראה שזה הולך להיות יורש ראוי ל”אולי הפעם” (שחולקת עם 15 דקות את אותו כותב ראשי) שכל כך אהבתי והצטערתי לשמוע שלא ממשיכה לעונה נוספת.

אז מה זה בעצם, 15 דקות? על פניו נראה שזו הגירסה האינטליגנטית (עד כמה שאפשר לכנות דרמה יומית במונח הזה) ל”השיר שלנו” – סדרה המתארת מאחוריי הקלעים של תוכנית ריאליטי בשם “מגה סטאר” שהיא שילוב בין כוכב נולד לאח הגדול. ההתמקדות, לפחות בינתיים, היא על צוות הסדרה, בניצוחו של העורך המניפולטור (בגילומו של שי גולדשטיין שעושה אותו מצויין).

מה עובד שם? המופרכות של העניין. המודעות העצמית מבוססת על בדיחות חביבות ואמיתות-טלוויזיוניות-נצחיות, ולא על דאחקות שנכתבו רק על הכוכבים של כאן ועכשיו כמו שנעשה ב”שיר שלנו” (לא מבינים את ההקשר? נסו לראות עכשיו עונה של השיר שלנו שנכתבה לפני כחמש שנים ותבינו שכל הבדיחות כבר פגות תוקף). השחקנים הצעירים לא מוכרים ברובם, וגם בין הבוגרים יותר יש פרצופים לא מוכרים – וזה תמיד יתרון בישראל הקטנה, שמלהקת את ליאור אשכנזי לכל תפקיד אפשרי ואת משה אבגי לכל תפקיד שליאור אשכנזי לא היה פנוי לגלם.

מה יכול להשתבש? הרבה מאוד. זו עדיין דרמה יומית, והמרחק בין “דרמה יומית” ל”טלנובלה” דק מאוד אצלנו. מה גם שיש נטייה (מובנת) ליוצרי דרמות ישראליות להשקיע מאוד בפרקים הראשונים ולהתחיל לחפף לאחר מכן – דהיינו, למשוך ולמכר את הצופים בדם, יזע ודמעות ולפרוע את הקופון בתסריטים לא מושקעים ומשחק מחופף בפרקים המאוחרים. “15 דקות” יכולה לסבול מהתסמונת הזאת בקלות, ולהפוך ללא יותר מ”השיר שלנו 6″ (או 7? או 8? אני כבר לא עוקב). אם מתייחסים לעובדה שבין המפיקים ניתן למצוא את רובי דואניס וצביקה הדר, אז בהחלט אפשר להתחיל לדאוג (או לפחות להניות בהסתייגות).

כך או כך, בימים הקרובים אמשיך לעקוב, וככל הנראה להנות. אם היא תהיה רק חצי מענגת ממה ש”אולי הפעם” הייתה היא תבטיח לעצמה אותי כצופה נאמן עד הסוף המר. אמשיך לעדכן.

15 דקות משודרת מדי יום ב-20:05 בערוץ Yes Strars Next ב-yes. כתבתי עליה מרצוני החופשי בלבד, ללא שום פניה מצד yes או גורם אחר. הטקסט פורסם במקור בפורום טלוויזיה המעולה של Agenda.

(הערה לשני הקוראים האמיתיים של הבלוג: הבונוס שהוזכר בכותרת יגיע מיד אחרי הבהרה קלה לקהל הספאמרים שמתאסף כאן מדי פעם. הייתי כותב את ההבהרה בסוף הפוסט, אבל סביר להניח שקהל היעד שלה לא יקרא עד שם)

בימים האחרונים אני מוחק יותר ויותר תגובות מצד ספאמרים, שבטח מכנים את עצמם “מומחי SEO” כדי שיוכלו לישון עם עצמם יותר טוב בלילות. התגובות בדרך כלל מורכבות משורה אחת חסרת משמעות (למשל “העיקר שהוא מצליח, לא?” בפוסט הקודם על ציון ברוך), וקישור לאתר קיקיוני כזה או אחר המקושר לשם (המתחלף) של הספאמר. קיצר – לא צריך להיות גאון כדי להבין שמדובר בקידום אתרים ולא בתגובה רלוונטית.

כדי שיהיה ברור וחד משמעי: תגובות כאלה לא מקובלות כאן, ולכן אינני מאשר אותן. אם יתגלה לי שספאמר (סליחה, “מומחה SEO”) כזה או אחר הצליח להערים עליי ולהכניס תגובה פרסומית כזאת, אדאג למחוק אותה בדיעבד. אם אראה תגובות רבות המגיעות מאותה כתובת IP אדאג לפנות למחלקת ה-Abuse של ספקית האינטרנט אליו שייך הספאמר ואדווח אליו. ראו הוזהרתם.

אם קראתם את כל זה ועדיין ברצונכם לפרסם את אתרכם הקיקיוני ב”בלוג זה לחלשים”, תוכלו למצוא את כתובת הדואל שלי ב”אודות” – פנו אליי ונסגור ביחד חוזה פרסום שיקנה לכם מקום של כבוד בבלוג ולי צ’ק שמן כל חודש.

ועכשיו, כמובטח, הבונוס:

תוכן ספאמרי בתגובות לא חדש לי ב”בלוג זה לחלשים”. שזה מפתיע, כי אף פעם לא הייתי בלוג פופולארי במיוחד, ולא הבנתי למה הספאמרים הנ”ל לא עברו להטריד בלוגרים עם קהל קוראים רחב יותר. אבל שיהיה, אולי זו מחמאה, או משהו, ואם כן אז יאללה בכיף. למרות הנאמר למעלה, היו שני מקרים קיצוניים של ניצול תגובות למטרות ציניות שהשאיר בי טעם מאוד רע בפה.

המקרה הראשון היה לאחר שפרסמתי פוסט על הספר “ספק גורלי” של עו”ד אמנון בן לוי. את הספר קבלתי כשגרתי אצל הוריי בדואר. העו”ד שלח את הספר לכתובת הוריי, עם מכתב בו הוא מבקש, תמורת הספר שנשלח, תרומה לטובת מתמחה שלו, שחולה בניוון שרירים. אני ראיתי את הבקשה כחוצפה ממדרגה ראשונה: אמנון בן דוד פרץ לפרטיות משפחתי בצורה בוטה כאשר דחף לתיבת הדואר שלנו ספר שלא ביקשנו מעולם, ועוד דרש עליו תשלום (תרומה או לא, זה עדיין תשלום על מוצר שלא ביקשנו). בן לוי כתב שאם איננו מעוניים בספר הנ”ל, הוא יודה לנו עם נשלח לו אותו בחזרה בדואר – הליך שגם הוא כרוך בעלויות משלוח וזמן.

כתבתי את מה שכתבתי באותו פוסט, ובסופו הצעתי לעורך הדין הצעה: אם מה שחשוב לו באמת הוא עניין התרומה למתמחה, הזמנתי אותו ליצור איתי קשר ולתאם איתי את החזרת הספר לשולח – על חשבונו (דהיינו, שישלח שליח שיקח את הספר, או מעטפה מבויילת על חשבונו). אני מצדי הבטחתי שאם הוא יעשה זאת, אתרום את כל הסכום ישירות לטובתו של המתמחה החולה.

כמובן שעורך הדין לא שלח שום מעטפה מבויילת ולא יצר שום קשר. מה שהוא, או מישהו אחר מטעמו, עשה, היה לשלוח אליי צבא של מגיבים טוקבקיסטים, שצבאו על הבלוג על בסיס יומי בתגובות שנוסחן, פחות או יותר, היה “אמנון בן לוי הוא בעל לב זהב! אתה בחור ציני ומרושע!” וכו’, על כך שהעזתי להעביר ביקורת על הדרך (הצינית והמרושעת לדעתי) בה בחר העו”ד לקדם את ספרו ולחלוב תרומות. כמובן שכל התגובות הגיעו מכתובת IP זהה, ששייכת, כמה מפתיע, למשרדו של עורך הדין אמנון בן לוי. גועל נפש? לא אכחיש.

אם הסיפור הקודם עוד נסבל, כי הרי לא צריך להתפלא כשעורכי דין מתנהגים לא יפה, הרי הסיפור השני בכלל עשה לי טעם של קיא בפה: בתקופה ש”בלוג זה לחלשים” היה מאמץ קבוצתי, כתבה בו חן דרכמן החיננית פוסט המלצה על חנות אינטרנטית לאיתור ומכירת ספרים ישנים משומשים. היא המליצה על החנות לאחר שהשתמשה בשירותיה. בהחל כל הכבוד.

רק מה, לא עברו כמה ימים והבלוג התחיל להתמלא בתגובות המהללות את אותה חנות. אחרי תגובה אחת כזאת שאישרתי, התחלתי לחשוד, וערכתי בדיקת IP קצרה שאימתה את החשש: התגובות נשלחו מהחנות עצמה, ע”י בעליה, מנהלי האתר שלה או סתם עובדים פשוטים. מהתגובה השניה ואילך לא פרסמתי את התגובות הנ”ל, ואף הוספתי לפוסט הנ”ל הבהרה שתגובות כאלה אינן מקובלות.

במחשבה שניה, כשאני מסתכל על הדברים בעיניים מפוקחות, לא הייתי בסדר: הייתי צריך למחוק את הפוסט כולו מיידית ברגע שהחנות ניסתה לעשות סיבוב על בלוג שפרסם עליה תשבוחות. נקמני וילדותי? אולי.

מה אתכם? יש למישהו כאן סיפורי אימה נוספים על תגובות מטעם שנשלחו אליו בעבר? בהווה? בעתיד? אשמח לשמוע. זה נושא שמעניין אותי משום מה.

בראיון למוסף “7 לילות” של ידיעות אחרונות, התוודה הכוכבן ציון ברוך שהוא לא קרא ספר אחד שלם בכל ימי חייו (“זה משעמם לו את התחת”) ושהוא לא מבין את “האנשים המשכילים האלה”. כל החכמה שלו, לפי הנאמר בכתבה, הגיעה מהרחוב.

אז נכון, אולי קטונתי בפני ההישגים המרשימים של מר ברוך, שכוללים מופעי בידוק מוצלחים ואי אילו רומנים מתוקשרים עם דוגמניות מבוקשות, כך שאולי יהיו כאלה שיגידו שהקנאה היא שמדברת מפי. עדיין. קראתי את הראיון הזה ולא הבנתי למה בחור מתגאה כל כך בפני כל המדינה (מינוס קוראי “ישראל היום”) בזה שהוא לא קורא ספרים או מעוניין בהשכלה או ידע באופן כללי. ממתי זה משהו שצריך להתגאות בו?

ברוך כל כך בז לכל דבר שקשור לקריאה, שאפילו את הטקסטים שלו לתפקידים מקריאה לו ידידה, כדי שלא יצטרך, חלילה, לשטוף את עיניו באותיות ומילים ומשפטים. בהמשך הראיון הוא אף ציין שהדבר היחיד שמנע ממנו להתדרדר לפשע הוא הפחד מאביו, דהיינו, לא רק שציון מתפאר בנבערותו, הוא גם מודה שהוא בחור לא מוסרי במיוחד (מצד שני, זה בדרך כלל הולך ביחד).

לא עצוב לי על ברוך עצמו. אנשים לא משכילים כמוהו אפשר למצוא בקלות, גם בין סלבריטאי ארצנו (מה שצריך להיות ברור בהתחשב בפופולאריות העצומה שלו), וגם גבוה יותר בחברה, נניח, בכנסת. עצוב לי על המסר שהראיון הזה מעביר לאי אילו בני נוער שאולי קוראים את הכתבה הזאת ואולי משום מה לוקחים את אותו ציון ברוך כהשראה כלשהי. בדיוק כמו נינט טייב, שמלמדת דור שלם של מעריצות שחוקי תנועה זה לחלשים, ושזה לגמרי לגיטימי להחנות בכחול-אדום-לבן-נכים, כך ציון ברוך מלמד את כל מי ששואף להצליח בבידור, או סתם לצאת עם דוגמניות, שאין שום טעם לצאת וללמוד, ושהשכלה זה לאשכנזים שלא מזיינים אף פעם.

מצד שני אולי אני סתם דואג, ואם יש באמת מישהו שמסתכל על ציון ברוך כמקור כלשהו להשראה, אז אותו אדם גם ככה לא יכול לרדת נמוך יותר, ולא משנה מה יגיד אלילו בראיון בעיתון.

בערך מאז כיתה י’ החלום הכי גדול שלי הוא להוציא ספר. רומן או נובלה, אולי אפילו אוסף של סיפורים קצרים. לא כל כך משנה. העיקר שיהיו בו טקסטים שאני אהיה שלם איתם, ושתהיה לו עטיפה יפה, ושיהיה אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים ובשבוע הספר.

הכי קרוב שהייתי להגשים את החלום הזה היה לפני חמש שנים, כשהתחלתי לכתוב סיפור בשם “לחזירים אין כנפיים”, אותו פרסמתי בהמשכים בצורת בלוג בישראבלוג. זה התחיל כפרוייקט נסיוני כזה, הרבה לפני שהתחלתי את “חלשים”, כדי לבדוק את מגבלות הפורמט הבלוגי, לנסות להשיג קוראים קבועים ולשחק קצת עם פורמט הסיפור בהמשכים, שכחובב קומיקס אמריקני מובהק אני מאוד מאוד אוהב. “חזירים” התחיל אצלי בראש כמעין טלנובלה מסואפת, והתחיל את חייו בתור סיפור ללא כיוון, מעין “אתחיל לכתוב ואגיע לאן שאגיע”. ככל שעבר הזמן הסיפור התחיל להתגבר, ותוך כמה חודשים כבר היה ברור לי שיש כאן סיפור אחד גדול, עם התחלה, אמצע וסוף. יש לו אפילו מבנה עומק אחיד, עלילות משנה, דמויות תומכות ומה לא.

המשכתי לכתוב את “חזירים” עד פחות או יותר אמצע הנראטיב שלו, כפי שנבנה בראשי. זה היה השלב בו נאלצתי להפסיק ולחזור אחורה – מכיוון שהסיפור התפתח אחרי שהתחלתי לכתוב אותו, הייתי צריך להוסיף הרבה מאוד פריטים בפרקים המוקדמים ביותר, אלה שכתב נכתבו ופורסמו, כדי שיתאימו לשינויים שנערכו בראשי מאוחר יותר, ולסיפור הכללי הגדול.

הפרק האחרון במתכונת המקורית של חזירים נכתב מחודש מאי 2006. מאז אני מנסה להתחיל לכתוב את הסיפור מהתחלה, ללא הצלחה. מצחיק. הייתי קרוב, יחסית. היה לי כבר מספר נראה של עמודים כתובים, סיפור מגובש, דמויות שחיבבתי ומה לא. אבל ברגע שהייתי צריך לקחת צעד נוסף לכיוון אותו חלום, חטפתי רגליים קרות. את הפרק הראשון “החדש” של חזירים התחלתי לכתוב עשרות פעמים, כל פעם בכיוון אחר של כתיבה, בתקופה אחרת של חיי, ותמיד מה שיצא בסוף היה ערימת דפים עם טקסט שהגעיל אותי, וגרם לי לזרוק אותו לפח הווירטואלי במחשב שלי במהירות.

בסוף השבוע שעבר גיליתי תוכנה בשם Scrivener. מדובר בשילוב של מעבד תמלילים ומנהל פרוייקטים. כל קובץ (או פרוייקט, כפי שמגדירה אותו התוכנה) מפורק לחתיכות חתיכות, מה שמאפשר לעבוד עליו בצורה מטודית ולא ליניארית. הורדתי את גירסת הנסיון של התוכנה הזאת כי שמעתי עליה המלצות כתוכנה לעריכת תסריטים, אך אחרי שהצצתי ב-Tutorial שלה לא יכלתי שלא להתלהב מהרעיון של לנסות להתחיל לכתוב מחדש את חזירים, הפעם באמצעות הכלי החדש.

מה שהתוכנה מאפשרת לעשות הוא, כאמור, לפרק את הפרוייקט לחתיכות קטנות. ככה, עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הסיפור עצמו, אני יכול לחלק את הסיפור לפרקים, את הפרקים לסצנות, ולכתוב תיאורים קצרים (סינופסיסים) של כל אחת מהסצנות. לכל סצנה אני יכול לבחור תגיות (כדי שיהיה קל יותר לחפש אותן מאוחר יותר), לשנות את מיקומה, להגדיר את רמת השלמתה (טיוטה ראשונית? סצנה מוגמרת? ועוד) ועוד עשרות אפשרויות אחרות שעדיין לא גיליתי. כל האפשרויות האלה מאוגדות תחת תוכנה לא מבהילה ולא עמוסה מדי, עם ממשק משתמש משובח. אחרי שלושה ימים של שימוש אני כבר די בטוח שבהסתיים חודש הנסיון אמצא לנכון להוציא עליה את 40 הדולרים הנדרשים לרשיון חוקי בשבילה.

מה שמעניין אותי בכל הסיפור, הוא האם התוכנה הזאת באמת תצליח להוציא את “חזירים” (או כל סיפור ארוך אחר, לשם העניין) לפועל. חמש שנים הסיפור הזה נמצא אצלי בראש ובעשרות תיקיות במחשבים שונים ששירתו אותי בזמן זה. אני לא לגמרי מאמין שהתוכנה החדשה תגרום לי להשלים אותו סוף סוף, פשוט כי אני נוטה לא להתלהב מדברים שנסיונות העבר מלמדים אותי שלא יקרו, אבל עדיין – התוכנה הזאת גורמת לי להתרגשות ופרץ עבודה שלא פגשתי בו כבר שנים רבות בכל הקשור לכתיבה שלי. העובדה שאני יכול פתאום לשנות את הרגלי העבודה שלי, לפרק אותם, להרכיב אותם מחדש וכו’ – והכל באותה מסגרת, בלי להתחיל להתעסק עם עשרות קבצים שונים (או מחברות על מחברות של הערות רשומות בכתב יד צפוף) מרגשת אותי. כן כן. מרגשת.

אבל למה בעצם זה צריך להיות ככה? האם אני עד כדי כך חלש, וצריך תוכנה מסויימת, אמצעי עזר, כדי להשלים פרוייקט שלא הצלחתי להרים בכוחות עצמי? האם הטכנולוגיה היא משהו שבכלל צריך ויכול להשפיע על יצירתיות? או שאולי פרץ האנרגיה שאני חווה בימים אלה פשוט הגיע מהחידוש, ויעלם ברגע שאתרגל לכלי החדש? אני מניח שהשבועות והחודשים הקרובים יעזרו לי להחליט. עד אז אני מקווה שאמשיך לערוך פגישות תחופות עם אביב ברקת, החזיר המעופף, לילך, איתי וכל שאר החבר’ה. עם קצת מזל, אולי גם אתם תוכלו לפגוש אותם (מחדש או בפעם הראשונה) בזמן הקרוב.

אין ספק שאם משרד החוץ רצה, בדרכו המעוותת, לגרום להשפלה בטקס הנזיפה בשגריר הטורקי לפני יומיים, הוא הצליח. הבעיה: ההשפלה הנ”ל לא פגעה בטורקיה, אלא דווקא במשרד החוץ עצמו, וכיוצא מזאת, בישראל כולה.

באופן אירוני, אפילו מי שנתקף בחזיונות אסון כששמע שנתניהו מינה את ליברמן לשר החוץ לא יכול להשתמש ב”אמרתי לכם” אחרי המקרה הזה, פשוט כי הוא פרוע מכל דמיון. סגן שר חוץ שמביים באופן חגיגי שיחת נזיפה עד לרמת התפאורה, ואומר בקול רם לעיתונאים שמבקשים לצלם לחיצת יד ש”לא תהיה לחיצת יד, זה כל הקטע” מספק אמנם שיעור מעולה בתקשורת, אל שיעור רע ומר בדיפלומטיה. יש לשגרירי ארצנו בגולה מזל גדול שמשרדי חוץ אחרים לא ראו את האפיזודה המביכה, ולא החליטו לקרוא לשגרירים שלנו ל”שיחות נזיפה” כאלה משלהם, רק כדי להבהיר לנו שבקשרי חוץ עם מדינות שהן, בסופו של דבר ידידות שלנו (אפילו אם הידידות חורקת), יש דברים שפשוט לא עושים.

אבל אם נשים את הדיפלומטיות בצד, ונסתכל על הגרעין של העימות הנוכחי, נגלה בעיה מהותית יותר ביחס של משרד החוץ כלפי טורקיה (ולא רק, כפי שיובהר בהמשך). סיבת הנזיפה היא סדרה אנטי-ישראלית נוספת שמשודרת בטלוויזיה הטורקית, שהפכה ברטוריקה של משרד החוץ לאנטישמית (למרות שאנטי-ישראליות ואנטישמיות זה בכלל לא אותו דבר). אמנם לא ראיתי את הסדרה המדוברת, מלבד מעט הסצנות ששודרו במהדורות החדשות, אבל עדיין – אני לא מבין למה משרד החוץ מצפה ממדינה לצנזר באופן בוטה תכנים טלוויזיונים שלא משודרים בערוצים ממלכתיים (ובעצם, גם כאלה שמשודרים בערוצים ממלכתיים).

כל עוד הסדרה היא רק שנויה במחלוקת, ולא כוללת תכנים אנטישמיים שאינם משתמעים לשתי פנים, מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית צריכה דווקא להתעקש שהיא תשודר. לא מתפקידנו לשמש כצנזורים של מדינה אחרת, ולמעשה גם לא מתפקידה של מדינה אחרת לשמש כצנזורית של יצרני הטלוויזיה שלה (למעט, כאמור, בנסיבות מאוד מאוד קיצוניות).

משרד החוץ מיהר לשיחת הנזיפה הזאת בלי לחשוב קצת קודם על המשמעות הסמלית שלה. עזבו אתכם לרגע מההשפלה, מבימוי השיחה, מהסתרת הכוונה המקורית שלה מהשגריר הטורקי. ההסטריה חסרת הרסן שלנו מוציאה אותנו דומים מאוד לגורמים הקיצוניים המוסלמים שיצאו לרחובות אחרי פרסום הקרקטורה המעליבה עליהם בעיתון השוודי לפני מספר שנים. מדינת ישראל יצאה מדינה חשוכה במיוחד, שלא מבינה מאומה בחופש ביטוי, חופש אמנותי. גרוע מכך – היא גם לא סומכת על האינטלגנציה של צופי הטלוויזיה הטורקית לסנן בעצם מסרים שגויים (אם הם באמת שגויים) בטלוויזיה, ומאמינים שהתשובה הנכונה היא השתקה במקום הסברה. הסברה? פחחחחח. הצחקתם את משרד החוץ. למה שיתאמצו להסביר? אפשר לחשוב שזה התפקיד שלהם או משהו כזה.

אהוד קינן, חבר וקולגה לשעבר המכונה על ידי חבריו “אהוד קינן”, העלה מן האוב את התחזיות לשנת 2009 שכתבנו ביחד לפני קצת יותר משנה, ובדק איפה צדקנו ואיפה טעינו. אתם מוזמנים לבדוק אותנו בבלוג שלו, אני ערב לכך שיהיה לכם מצחיק.

ואם כבר נזכרנו בתחזיות, קבלו את התחזיות המאוחרות שלי לשנת 2010 (מינוס שבוע, כדי שלא תגידו שאני מרמה).

מזג האוויר: החורף ימשך שבועיים בדיוק, וגם בהם לא יהיה גשם אמיתי. זה לא יפריע למערכות הביוב העירוניות לקרוס בכל פעם שירד טפטוף. בסוף החורף הרשמי דני רופ יספר שלמרות שנראה שהיה מעט גשם, בעצם הגענו לממוצע הרב-שנתי אז אנחנו בסדר. לוולדרמונט תהיה נזלת, אבל בגלל שאין לו אף הוא לא יוכל לנגב אותה. אף אחד לא יגלה לדני רופ שאם לא יורד גשם בישראל במשך עשור רצוף, אז “כמעט הגענו לממוצע” זה מצב ממש ממש עגום. הקיץ יהיה חם ולח, אבל לבחורות עדיין יהיה קר ברגע שידליקו את המזגן, וכך כולנו נזיע למוות.

טלוויזיה: הטלוויזיה הישראלית תמשיך לייצר טלנובלות מחפירות, ואז לקרוא להן “דרמה מופתית”, לסווג אותן כסוגה עילית ולטעון שהן יצירות מופת. העונה השביעית של ארץ נהדרת תגמר כעבור שלושה פרקים מקוריים ושבעה לקטים, ותוכתר על ידי אותה מבקרת שהגדירה את הפרק הראשון שלה כ”גרוע ומחפיר” “העונה הטובה שלהם עד עתה”. שני כהן תודה שהיא לסבית ותהפוך לפעילה לזכויות בעלי חיים, ותסכים לתרום קצת מהאף שלה לוולדרמונט. הוא לא יסכים. ומה באמריקה? סדרות טובות יבוטלו כעבור שבעה פרקים, סדרות גרועות יחודשו לעונה שביעית ושמינית ותשיעית. הסימפסונס יגיעו לארץ הקודש, אבל לא לערוץ הראשון. מאט סמית’ יהיה דווקא אחלה דוקטור.

קולנוע: יהיה סרט אחד עם אדם סנדלר וסרט אחר עם בן סטילר, אבל בעצם זה יהיה אותו סרט בדיוק. יצאו יותר סרטים בתלת ממד ופחות סרטים עם דמויוות עמוקות. מספר הסרטים בכיכוב סת’ רוגן יהיה גדול ממספר הימים בשנה הקלנדרית. מישהו יתאכזב מהמשך של סרט שהוא ממש אהב. כולם יגידו שהם מאוד מרוצים מאמה וואטסון, אבל שמצד שני הרמיוני אמורה להיות בחורה רגילה ולא כוסית על, ככה שבעצם היא לא משהו. לוולדרמונט עדיין לא יצמח אף.

פוליטיקה: ביבי כמעט יפרק את קדימה, אבל אז בעצם לא יצליח לפרק את קדימה, לפחות שלוש פעמים. שאול מופז יריב עם ציפי לבני ואז יתפייס עם ציפי לבני לפחות שלוש פעמים. גלעד שליט כמעט ישוחרר מהשבי אבל בסוף בדקה התשעים ההסכם יגיע למבוי סתום לפחות שלוש פעמים. וולדרמונט יצטרף לש”ס, אבל בגלל שאין לו אף יודח.

אינטרנט: בנסיון נואש להחזיר ל-Wave את ההייפ שהלך לאיבוד, גוגל תחלק למשתמשים נבחרים “אנטי-הזמנות”, שיסגרו להם לסגור את חשבון ה-Wave שלהם. יפתח אתר חדש שלעומתו השימוש בפייסבוק ובטוויטר יראה לנו כהשקעת זמן נבונה ואיכותית, ולמרות זאת הוא יהפוך לאתר הכי פופולרי בעולם. בזק והוט ימשיכו להרחיב את הרשתות שלהן, ובעוד שנה נוכל לגלוש במהירויות של 20 גיגה, זאת בהנחה שנוכל לתפוס את שירות הלקוחות שלהם בטלפון כדי לשדרג. וולרמונט יפתח עמוד ב-Jdate.

חיים: ברגע שארז יחשוב “וואו, אני יכול להמשיך להפליץ תחזיות במשך שעות!” יצלצל הטלפון, וחברתו תצהיר מהצד השני של הקו שהיא הגיעה והיא מחכה לי למטה. ארז יצטרך לסיים את הפוסט באופן ממש מהיר, להתלבש ולצאת. יכול להיות שהוא אפילו יקטע משפט, או אולי אפילו מילה באמצע. וולדרמונט יגרום לארז להצטלם בעי

פתאום זה היכה בי: אני פרנואיד.

זו לא תכונה חדשה אצלי. מעין פדנטיות שמונעת מאיזשהו חשש בלתי נשלט מכל מיני דברים לא ממש סבירים. מסוג התכונות האלו שגורמות לכם לתהות באמצע יום העבודה אם כיביתם או לא כיביתם את הגז כשיצאתם מהבית, אפילו שלא באמת השתמשתם בגז באותו יום. אז תחושות כאלה, רק כל הזמן.

ככה אני מוצא את עצמי, יותר מפעם אחת בשבוע, חוזר לדירה אחרי שיצאתי אליה כדי לבדוק שהדלת של המקרר סגורה והתנור באמבטיה כבוי. תמיד כשאני בבית אני בודק שהדלת באמת נעולה מבפנים, ולא פעם אני יוצא מהמיטה החמה רגע לפני שאני נרדם כדי לבדוק שזה אכן כך. מדי פעם אני מכבה את מתג הגז במטבח, סתם כדי שאם במקרה הכיריים יחליטו שהן רוצות להתחיל לעבוד באופן עצמאי זה לא יגרום לשום דליפה.

היום, כשהחנתי את הקטנוע ליד האוניברסיטה, נפלה לי אחת הכפפות מתחתיו. התכופפתי, וכשהרמתי אותה הבחנתי בשני צינורות דקים וקטנים שתלויים מתחת לקטנוע שלי, יוצאים מהמנוע ולא מחוברים לשום דבר. המחשבה הראשונה שלי הייתה “נו, זה שום דבר, הרי נסעתי בו כרגע והוא כבר מסויים”. ואז הפראנויה נכנסה להילוך גבוה. בהתחלה בחנתי בידיים את הצינורות, ניסיתי לקבוע אם הם קרועים או חתוכים. אחר כך ניסיתי לבדוק אם נוזל מהם משהו. בשביל ההדרן הלכתי לחפש בין עשרות הקטנועים הדומים דגם זהה לשלי, כדי שאוכל להתכופף לידו ולבדוק האם הצינורות האלה הם עניין שבשגרה או לא (לא מצאתי קטנוע זהה).

באחת ההפסקות התקשרתי למוסך. כבר גמלתי בלבי להבריז מהשיעור, לרכב בזהירות ובאיטיות אליו בשביל שהמוסכניק יבדוק את הצינורות. לכו תדעו, אולי זה צינורות של הברקסים, או של הדלק, או של מה שלא יהיה! למזלי הייתי חכם מספיק בשביל לבקש את המוסכניק בטלפון קודם, ושאלתי אותו מה הוא חושב.

למרות שהייתי במוסך הזה בדיוק פעמיים (פעם לבדיקה שגרתית ופעם אחרי תאונונת שעשיתי עם מנעול הדיסק), המוסכניק זיהה אותי. “זה בסדר, אם זו הייתה בעיה היית מרגיש אותה מייד, ויוצאים מהמנוע צינורים לניקוז נוזלים שלא מחוברים לשום מקום”, הוא אמר לי בקול צוהל, ואז הוסיף בשקט, “תקשיב, אחי, אתה דואג יותר מדי, כל הזמן אתה שואל שאלות כשהקטנוע עובד כמו שצריך”.

ואז זה היכה בי. אז אני פרנואיד. נו, לכל אחד יש לפחות תכונה אחת מעצבנת ולא מוצדקת. לי יש הרבה יותר מאחת כזאת, והפראנויה ביניהן. נו, אז מה? מדי פעם זה קצת מביך, במיוחד כשהמוסכניק או האהובה מעירים לי, בנימוס, שאני קצת מגזים, אבל נו, בשביל שאני אוכל לישון בשקט אני מוכן לסבול עוד טיול קטן לדלת לבדוק שהיא באמת נעולה.

עכשיו תסלחו לי, אני חושב שאבדוק אם יצא עדכון אבטחה חדש לוורדפרס, שלא חלילה אסבול מהתקפת ווירוסים חריפה שתחריב את הבלוג.