ידידתי אלה שלחה הבוקר מייל המוני לחבריה (ב-bcc, כי היא בחורה לעניין ולא ספאמרית) על הפרשה האומללה של הוצאת “הספרון הכחול” מסניפי צומת ספרים עקב לחץ של גורמי ימין (לינק לפרשה בהמשך). מכיוון שהיא ניסחה בדיוק את מה שהיה לי להגיד על זה, ביקשתי את רשותה לפרסם את תוכן הדברים גם כאן:

שלום חברים,
דבר ראשון: התנצלותי בפני מי שקיבל את המייל הזה בניגוד לרצונו. אם קבלתו מפריעה לכם, שלחו לי מייל ולא אשלח לכם מייל קבוצתי פוליטי לעולם (וכידוע אני לא שולחת מיילים פוליטיים כמעט בכלל).

ולעניין לשמו התכנסנו: אתמול צומת ספרים הורידה מהמדפים את הספרון הכחול, מניפסט השמאל הלאומי שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב (לא לבלבל עם אלדד זיו). זה מסמך בוטה (יש שיאמרו יותר מדי בוטה, יש שיאמרו פחות מדי) הכתוב מנקודת מבט ציונית- שמאלנית הרלבנטיות לימינו. הספר התחיל להימכר בימים האחרונים יחד עם דגל ישראל מגנטי בש”ח אחד, על-מנת שיגיע לכמה שיותר אנשים לפני יום העצמאות.

מעבר לזה שאני ממליצה לכם לקרוא את המסמך בלי קשר (לינק למסמך, זהירות – PDF כבד) ולהעביר אותו לכל מי שנראה לכם שזה יעניין אותו (ציוני (בעבר או בהווה) ו/או שמאלני (בעבר או בהווה)), רציתי להפנות את תשומת לבכם לכך שצומת ספרים הורידה מהמדפים ספר ציוני בגלל לחץ ציבורי-דתי (כתגובה להתבטאויות בוטות לגבי מתנחלים).

(אין לי פייסבוק, לכן אני לא פותחת קבוצה שקוראת לחרם על צומת ספרים עד שיחזירו את הספר ושולחת לכם מייל.) אני לא הולכת לקנות בצומת ספרים (חרם כלכלי של שמאלנים. מתי שמעתם כאן על כזה דבר לאחרונה?), וגם חשבתי להתקשר לסניפים שלהם (5 סניפים ביום?) ולבקש להזמין את הספר ולומר להם שאני לא קונה אצלם עד שיחזירו אותו. אם בכיף שלכם לעשות את אותו הדבר (או למחות בדרך אחרת),זאת רשימת הסניפים. לי זה נראה חשוב מאין כמותו.

כתבה של גדי טאוב על ההתארגנות הפוליטית בעקבות פרסום הספרון הכחול

מאז שליחת המייל נודע לאלה גם על קבוצת פייסבוק שכבר נפתחה בעניין.

לפני יומיים החלטתי, למרות חופשת הפסח, לקפוץ לרגע לתיבת הדואל האוניברסיטאית שלי ולבדוק אם יש שם דברים חדשים חשובים. התיבה בדרך כלל מפוצצת בספאם של החוג בו אני לומד, שרובו אינו נוגע לי, לכן אני משתדל לבדוק אותה לעיתים רחוקות. אבל משהו גרם לי להכנס לשם הפעם, וכותרת של אחד המיילים גרמה לי לסנן בפאניקה “אוי שיט”.

“שביתת סטודנטים עם החזרה מחופשת פסח”, הרכיז המייל שנשלח ממחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים. המייל הכריז על שביתה עקב כוונתו של משרד האוצר להעלות את שכר הלימוד. שביתות הסטודנטים המהוללות בארץ כבר מזמן עברו כל גבול של הגיון, ונראה שהפכו מכלי מחאה לגיטימי לכלי מנדטורי שמאפשר ל”נבחרי הסטודנטים” להאריך את חופשות הסמסטר בלי הרבה מחשבה מראש על התוצאות הנלוות. כך, שביתות הסטודנטים הגדולות של השנים שעברו כמעט דפקו ללא מעט אנשים שאני מכיר את התואר, וגרמו בסופו של דבר לירידה משמעותית באיכות הלימודים שלהם באותם שנים. אני, איכשהו, התחלתי ללמוד בשנה ללא שביתה, אבל המחשבה של קיצוץ בסמסטר ב’, הדליל בפני עצמו, לא עשתה לי טוב. לאוניברסיטה נרשמתי כדי ללמוד. לא כדי לנפוש, לא כדי לבלות על הדשא. ללמוד.

וכאחד שרוצה ללמוד, אני גם לא מתנגד, בסופו של דבר, לעלייה בשכר הלימוד. עלייה כזו אמנם צריכה לבוא ביחד עם תוכנית כלכלית מורחבת, שתיתן לסטודנטים נזקקים יותר אפשרויות למלגות ולהלוואות מהבנק, אבל בגדול כל מה שירים עוד קצת את רמת ההוראה הלא כל כך גבוהה שקיימת כיום באוניברסיטה, ואולי גם ישאיר חלק מהסטודנטים שלא באמת מעוניינים ללמוד (ויש המון כאלה) מחוץ לקמפוס – הוא דבר חיובי לדעתי, גם אם הוא יכאב קצת בכיס.

כך או כך, שביתה. שיט. עד שראיתי את המייל האחרון ששלחה האגודה, שסיפר לנו שהשביתה לא הייתה ולא נבראה, ומדובר היה רק במתיחה של האחד באפריל, שמטרתה לגרום לאנשים להתגייס לטובת חוק הצעירים שהאגודה מנסה לקדם.

קראתי את המייל ההבהרה ולא האמנתי.

לא האמנתי שאגודה שמתיימרת להיות רצינית משתמשת במניפולציות כל כך זולות כדי שאנשים ירשמו לטובת פעילות שספק שהם בכלל מבינים מה היא אומרת. ברור שכשאומרים לרוב הסטודנטים “בואו, אנחנו עושים מאבק מגניב, תהיה שביתה, תהיה לכם הזמדנות לבלות במקום על הדשא בהפגנות ולוותר על השיעורים המעיקים האלה, רק צריכים שתחתמו פה שאתם תומכים” – אנשים יחתמו. אני, לתומי, קיוויתי שבהיותה זרוע של מוסד להשכלה גבוהה, אגודת הסטודנטים לא תשתמש באמצעים פוליטיים כל כך זולים כדי למשוך אנשים למטרתה – אלא תשתמש בחינוך, בהסברה, בנסיונות לגרום לסטודנטים להבין, הלכה למעשה, מה כל כך חשוב בחוק הצעירים שהיא מנסה לקדם.

השימוש בנשק השביתה כמתיחה הוא לדעתי חציית גבול. שביתה היא עניין רציני, שמשפיעה באופן ישיר על כלל הסטודנטים. היא משפיעה לא רק על הלימודים שלהם אלא גם על חייהם האישיים: עבודה, תכנונים לעתיד ועוד. הכפתור האדום שנמצא אצל אגודת הסטודנטים צריך להיות שמור למקרים בהם הם באמת מרגישים כאילו אין ברירה, כאילו זה או שביתה או סוף האוניברסיטה כפי שהם מסכימים לקבל אותה.

והדבר העוד יותר מרגיז בכל העניין הזה? שמייל האחד באפריל הזה נשלח בכלל ב-31 במרץ בשעה שש בערב. מסתבר שהחבר’ה באגודת הסטודנטים כל כך גאונים, עד שהם אפילו לא יודעים לקרוא לוח שנה כמו שצריך. אני לא יודע איך מרגישים שאר חבריי הסטודנטים, אבל אני מתבייש שאלה האנשים שמתיימרים לייצג אותי.