לגיא

כשהיה נער, חלם אדליר על אהבת חייו. היא הייתה יפיפיה, עם שיער שחור ארוך, ועיניים ירוקות מבריקות, ושפתיים שצעקו לנשק אותן. היא לא דיברה, רק הסתכלה עליו, והוא מייד התאהב. כמובן שהוא ידע שמדובר בחלום. בחורות כל כך יפות לא קיימות במציאות. זה כמובן לא הפריע לו. היא הייתה כל כך יפה, שלא היה לו סיכוי. כשהתעורר, הוא מייד הוציא נייר ריק מהמגירה וצייר אותה, שחלילה לא ישכח. כעבור כמה שעות הוא התקשר לחברה שלו דאז, בחורה חמודה ונמוכה שאהבה לרקוד, ונפרד ממנה. היא בכתה ואמרה שהיא אוהבת אותו, והוא הסביר לה שזה לא יהיה הוגן בשבילה אם הם ימשיכו להיות ביחד.

כשחלם עליה שוב, כעבור כמה לילות, הוא התפלל לאיזה נס שיאפשר לו להשאר בחלום, ולא להתעורר לעולם. הנס לא הגיע. לקראת הסוף, אהבת חייו חייכה אליו (היה לה את החיוך הכי מדהים בעולם, כמובן), נופפה לו לשלום, התרוממה באוויר ועפה לשמיים. הוא נשאר על האדמה, עקב אחרי דמותה שהלכה וקטנה עד שהיא נבלעה בכחול האינסופי שלמעלה. הוא התעורר, וידע שכבר לא יחלום עליה שוב.

כמה שנים מאוחר יותר, הוא צחק פעם עם החברים שלו על זה שהוא מרגיש כמו כומר. באלוהים הוא לא כל כך האמין, וגם לא שמר על מצוות דתיות, אבל הוא כן התנזר ממין. כשאחד החברים, שניסה במשך חודשים לסדר לו איזו חברה נחמדה וקלה להשגה כדי לפטור אותו מהמנהג המגונה והלא ברור הזה, אדליר הסביר לו שבחורות אחרות כבר לא מענינות אותו. הוא סיפר על נערת החלומות, ועל איך אחריה כל הבנות הפכו לכלום. לא מענינות, לא מושכות, לא שוות. “בקיצור, אני מרגיש כמו כומר. מתנזר, אבל זה אפילו לא מפריע לי.” אחד החברים הרים את כוס הבירה שלו, ואמר שזה לא הדמיון היחיד שלו לכומר. “אתה מעצב את החיים שלך לפי דמות דמיונית שראית באיזה חלום ועלתה השמימה. אם זו לא חוויה דתית, אני לא יודע מה כן.”

מרגע זה ואילך, אדליר הפך לאובססיבי. בהתחלה הוא לא באמת האמין שנערת החלומות אכן הייתה אלוהים, אבל אחרי שקרא קצת בעניין, ואפילו התייעץ עם אחד הכמרים בכנסיה הקרובה, הוא הבין שלמרות שזה לא פתרון אבסלוטי, הדת היא הדבר היחיד שאולי תקרב ותאחד אותו שוב עם אהובתו. הרי האמונה באל, והקבלה שהיא יכולה להיות האל הזה, הופך אותה לקיימת – וכשמאוהבים, אפילו ברעיון מופשט, קשה שלא לקפוץ על הזדמנות להפוך את זה לאמיתי.

לפני שהחליט להפוך לכומר, הוא הוציא מהמגירה שלו את הציור שלה, זה שצייר אחרי החלום הראשון, וכמעט בכה כשראה שהדף כבר צהוב ומתחיל להתפורר. כשסיים את לימודיו הוא התחיל להתפלל כל ערב לאלוהים שתרד אליו שוב, אפילו רק לחלום אחד. בסיוטים הכי גדולים שלו הוא ראה את עצמו מזדקן, את הציור מתפורר ונעלם, ואת הזכרון שלה נמחק לו מהראש. “רק עוד פעם אחת, אלוהים, בבקשה,” הוא היה צועק, “אני מתגעגע אלייך.”

השנים עברו, הציור הלך ודהה, והיא לא חזרה. כמרים אחרים אמרו לו שאלוהים הוא אל צנוע, שהוא לא אוהב להראות את עצמו לאחרים, ושאדליר צריך לראות את עצמו בר-מזל על הפעמיים שכן ראה אותו. הוא שמע סיפורים מאנשי דת שהתפללו במשך ימים רצופים כדי לראות את אלוהים, ולא זכו לכך. אדליר לא השתכנע. אם אלוהים לא מסכימה לשמוע אותו בערוצים הרגילים, הוא צריך לעשות מעשה דראסטי יותר.

כשהחברים שאלו אותו למה הוא צריך אלף בלוני הליום, הוא המציא משהו על שיא גינס שצריך לשבור. ביום בו הציור הפך לכתמי עופרת לא מזוהים על נייר צהוב ומתפורר הוא קיפל את השאריות בזהירות, הכניס אותן לכיס שלו, ויצא החוצה, לבלונים שלו. הוא הסתכל עליהם, קשר את עצמו אליהם, ווידא שהקשרים חזקים, ואז התיר את הקשר שחיבר בין הבלונים לבין האדמה. תוך פחות משניה הוא כבר היה באוויר. הרוח הברזילאית החמימה היכתה על פניו, והוא הסתכל ברוגע אינסופי על העיר שלו, קטנה וקטנה ככל שהוא הגביה לתוך הכחול האינסופי שלמעלה.

מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?