השדון האגדי ביקש, מי אני שאסרב?

התגובה הכי נפוצה שקבלתי מחברים וסתם עוברי-אורח במהלך השבוע הזה, כשהם ראו אותי משתמש בפלא הלבן והחלקלק של אפל, הייתה “רגע, אתה באמת צריך את זה?”.

“אתה באמת צריך את זה?” שאל המתכנת שהתרשם מהגודל והנוחות, אבל ביטל בבוז את מערכת ההפעלה ה”סגורה” של אפל. “אתה באמת צריך את זה?” שאל החבר בפגישת הכתיבה של ‘מחוננים’ מוקדם יותר השבוע, ולא הצליח להבין מי נגד מי בממשק הכל כך לא ווינדוזאי הזה. “אתה באמת צריך?” שאלו החבר’ה בפורומים של וויגיימס, וציינו שבאותו מחיר הייתי יכול לקנות נייד PC עם מפרט הרבה יותר טוב (שטות מוחלטת, אגב).

האם אני באמת צריך את זה? לא כנראה שלא. העניין הוא שאני רוצה את זה.

מוסף המחשבים של ידיעות פרסם היום ראיון עם אחד מבכירי המתכנתים של מיקרוסופט, שציין שההבדל בינם לבין אפל הוא לא טכנולוגי, אלא בכך שאפל מצליחים ליצור קשר רגשי של ממש בין המוצרים למשתמשים שלהם. לא סתם מתייחסים לחובבי המקינטוש כאל חברי כת מסתורית. מי שנאמן לחברה הזאת נאמן לה עד הסוף – וגם אני, אחרי שבוע אחד בלבד של שימוש בנייד, מתקשה לדמיין איך אני חוזר ל-PC מבוסס Windows.

הסוד הוא בעיקר בעיצוב. אבל כשאני אומר עיצוב אני לא מדבר רק על הפלסטיק הלבן והחלק ממנו עשויה המעטפת החיצונית של הלפטופ. העיצוב של אפל נמשך לכל אורך הדרך, החל מהרגע הראשון בו פותחים את אריזת המוצר, עד לרגע בו מתרגלים לחזות החיצונית ומתרגלים למערכת ההפעלה. הכל – מהאריזה עד ה-OS בנויים מאותם קווים עיצוביים. נקיים, חלקים, בוהקים. מי שסגנון חשוב לו, וזו לא בושה להודות בזה, ימצא את עצמו נהנה מהאפל שלו הרבה אחרי שיפסיק לבהות בו בהערצה מרחוק (וגם זה קורה, אגב) ויתחיל להשתמש בו בצורה מאסיבית.

וכאן אנחנו נכנסים לעניין הבא, וכנראה החשוב ביותר – מערכת ההפעלה. הרי החומרה היא רק חומרה, והעיצוב, מגניב ככל שהוא יהיה, לא באמת משמש תפקיד פונקציונלי. מה שבאמת מרשים הוא איך שהכל מתאגד יחדיו תחת ה-OS X (לאופרד, למי שתוהה), שפשוט יודעת לעשות את כל מה שהמחשב אמור לעשות בצורה הטובה ביותר.

דוגמאות יש מלא. נניח – מציאה והתחברות לרשתות אלחוטיות. גילשה אלחוטית היא הרי מאפיין בילט-אין של המחשב. ואכן, שלא כמו בווינדואוז שמציאת רשת אלחוטית יכולה להיות כרוחה לפעמים ביותר מדי קליקים, במחשב החדש זה פשוט ומהיר. יש סמן של רשתות אלחוטיות שניצב תמיד בשורת המשימות למעלה, לוחצים עליו, בוחרים לאן רוצים להתחבר (או אם רוצים לנטרל את האנטנה), וזהו. בווינדואוז זה איכשהו אמור להיות ככה, אבל בדרך כלל זה הרבה יותר מסובך (במיוחד בויסטה).

גם כל עניין מצב השינה, שהכרחי למחשב נייד ששם את הניידות במרכז (בניגוד ל-Desktop Replacer, שיכול להסתדר גם בלי). בכל מחשב Windows שעבדתי איתו נתקלתי באי אילו תקלות בעניין: סגרתי את המסך אך המחשב נשאר דלוק, פתחתי את המסך והוא סרב לצאת ממצב השינה – וגם כשלא סירב, הזמן שלוקח לחלונות להרדם ולהתעורר הוא מאוד מאוד ארוך. כאן זה עובד תוך שניות. שתי שניות על השעון לוקח למסך של המחשב להתעורר כשאני פותח אותו, ועוד בערך 2-3 שניות עד שהוא מגיב. מסגירת המכסה ועד שהוא נרדם לגמרי יש משהו כמו 5 שניות (שבמהלכן הוא לא משותק – דהיינו, אפשר לפתוח אותו והוא יחזור לעבוד מיידית). כיף ויעיל.

בקצרה אפשר לסכם את זה: השילוב של החומרה עם התוכנה עובד נהדר. גם בחיבור למסכים חיצוניים (טלוויזיה, למשל) הכל עובד מהר וללא תקלות (אם כי מצריך אדפטר נוסף בתשלום, מה שמאוד מעצבן), כשמחברים התקני USB הם מתחברים ומתנתקים במהירות מפליאה (במיוחד Ipod, שלפעמים מחכה 30 שניות עד שהוא מסכים להתנתק מה-PC בעבודה), המדפסת עבדה מייד כשחיברתי אותה בלי צורך להתקין שום דרייברים, ואפילו השלט הרחוק המגניב של אפל שימושי.

התוכנה עצמה, בלי קשר לחומרה, מוצלחת מאוד. את זה כבר כתבתי בהתרשמות הקודם, כשרק קבלתי את המחשב. מי שלא מבין כלום במחשבים ורגיל כל חייו לעבוד בחלונות לא ימצא את מערכת ההפעלה הזאת נוחה במיוחד (פשוט כי יש כאן כמה דברים שעובדים שונה באופן מהותי), אבל כל מי שקצת מבין איך דברים עובדים יקלוט מאוד מהר איך משתלטים על המערכת, וברגע שזה יקרה הוא יבין דבר די מופלא: פתאום, אחרי שנים בהם מערכת ההפעלה תפסה לפעמים את הספוטלייט מהתוכנות עצמן (עם הודעות שגיאה, התראות מערכת או סתם איטיות מחרידה) – פתאום מערכת ההפעלה מרגישה כמו הרקע לעבודה.

שזה אדיר. גם כי אפילו בתור רקע היא עובדת ונראית נהדר, ובמיוחד כי סוף סוף אפשר לעבוד בשקט. תמו הימים בהם חלונות הייתה מקפיצה לי באופן אלים הודעות “תוכנה זו וזו רוצה להתעדכן” משורת המשימות. כשהתפוח רוצה להגיד לי משהו, הוא נותן לי אינדיקציה לכמה רגעים, סטייל “היי, חבוב, יש משהו שאתה צריך לדעת”, ואז מרגיע. אני אבדוק כשיהיה לי זמן לבדוק, תודה.

כשתוכנות נתקעות (גם זה קורה, מה לעשות), הן לא משפיעות על המהירות הכללית של המערכת. בחלונות לא אחת קרה שהאקספלורר שהפסיק להגיב גרר איתו את המחשב כולו, שפשוט לא תפקד עד שהצלחתי לעשות לו End Process דרך ה-Task Manager, מה שגם יכול לקחת דקות ארוכות. כאן אם תוכנה נתקעת אפשר להמשיך לעבוד כרגיל בתוכנות האחרות, ומהירות המערכת כולה לא מושפעת מהעסק. גם ה-Force Quit עובד במהירות וביעילות, וסוגר את התכנה די מהר מבלי לשתק את השאר תוך כדי. שוב – המשפט שתמיד עולה לי בסוף פסקאות – זה פשוט עובד.

וזה הסיכום הכללי, בסופו של דבר. האם אני באמת צריך את המקינטוש הזה, שגם יותר יקר ממחשבים אחרים (נניח) וגם פחות “פתוח” מהם (מה לעשות – יש פחות תוכנות ופחות תמיכה בעברית ופחות אתרי אינטרנט שעובדים כמו שצריך וכו’)? לא, אני לא באמת צריך אותו. אני כן רוצה אותו – כי בניגוד ל-PC, שאולי יותר זול ויותר נרחב – המקינטוש הזה פשוט עובד, ועובד נהדר.

בהמשך היום – שעשועון חדש ונושא פרסים ב”בלוג זה לחלשים” – מה אמר דודידו? אל תפספסו!