ההבדל המשמעותי בין ימי הרוקסן לימינו אנו הוא שאז לכל הפעילות המוזיקלית שציינת היה גם הד תקשורתי, בעוד שהיום יש יותר הרכבים ויותר אלבומים, אבל כמעט הכל נעשה מתחת לרדאר של ערוצי התקשורת המרכזיים.

מה שאותי התמיה באזכור “ויחזיר את הקהל לימים היפים של רוקסן” הוא שהרביעייה הזו לא בדיוק מורכבת מנציגיו המובהקים של הרוקסן (כמו איפה הילד, גן חיות, קספר, זקני צפת וכו’), ואילו רונית שחר החלה בקריירת הסולו שלה אחרי שהמועדון נסגר.

[...] היה יותר טוב? רז שכניק כנראה חושב שכן, וארז מתמרמר. גם בימי רוקסן, הנחשבים לתור הזהב של הרוק הישראלי, היתה [...]

מחרה-מחזיק אחרי יעל – ההבדל בין “ימי הזוהר” לימינו הוא החיבוק התקשורתי שהיה ואינו. עניין אירוני יחסית כשמקטר עליו אחד כמו רז שכניק, שחלק מהחיבוק התקשורתי תלוי באיך שהוא מציג את הדברים.

זה מין קטע כזה עכשיו, להציג בתקשורת את המוזיקה הישראלית ובעיקר הרוק הישראלי כמסכנים, בלי לעשות שום דבר שיקדם אותם. שידברו. אני רוצה לראות את גן חיות וזקני צפת, אפילו אלה של 1992, מצליחים להביא כמויות קהל כמו שהיהודים, למשל, מצליחים להביא להופעות שלהם כבר יותר מעשור.

חוצמזה שבעיניי, שכניק הוא מה שמכונה באנגלית hack, קרי מכונה יבשושית שמפליצה אייטמים בלי לתת עליהם שיקול דעת ראוי, להפעיל טעם או דעה או תבונה. מכתבותיו נראה שאין לו בעיה להטות כתבה לכאן או לכאן בשביל שתהיה צהובה יותר, וזה כנראה עולה בקנה אחד עם מה שקורה בידיעות המודפס בשנים האחרונות (וגם במעריב, ולצערי לאחרונה גם בהארץ). זו לא אשמתו, הוא תוצר מובהק של תקופתו העיתונאית.

ימי רוקסן רק נהנים מהילה של זמן ועמעום שמיצר רומנטיקה מיתולוגית.

לא היה אז כזה איי איי איי. אין יותר מידי תיעוד ואפשר לכתוב כמה שרוצים.

היום הכל מתועד על הרשת, ורואים שפשוט עושים קקה מוזיקה. אי אפשר לשקר.

לא מתגעגע ל”רוקסן”. המקום ההוא לא חסר לי בשום צורה שהיא, למרות שלפחות במשך שנתיים הוא היה כמעט ביתי השני – בתוקף תפקידי ככתב קטן לענייני מוזיקה, בעיתון יומי שגם הוא כבר לא איתנו.

היציאה ל”רוקסן” חייבה אותך לדעת שאתה הולך לדשדש בבוץ בחורף או למות מחום בפנים, בקיץ. אני עוצם את העיניים וחושב מה הדבר הראשון שאני זוכר משם – ומיד עולים בי זכרונות-בלהה, נשען על הקיר והתאורה הבלתי ידידותית מכה ברחבת הבטון, העיצוב המנוכר של החלל שמול הבמה, העמוד המפלצתי שהסתיר תמיד את הבאסיסט שמימין. עומד על הרגליים עד שהגב צורח הצילו, מחכה למאיר בנאי, שמגיע שיכור אחרי חצות, להופעה של עצמו ועולה לבמה ב-1 בלילה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2986329,00.html

שלום לחברי המלומדים.לצרכי גילוי נאות, אומר ששהיתי די הרבה בין קירות מעדון הרוקסן בצעירותי. יתרה מכך, אף רשמתי רשימה בנידון בפרוייקט העשר שנים לסגירתו בווינט. ארז טועה (לדעתי, סלח לי…) בגישה שלו לזכרון הרוקסן. מצב המוזיקה היום טוב פי עשרות ומאות ממצב המוזיקה הישראלית של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. בעזרת אתרי אינטרנט כהעונג (כבוד, גיאחה!) ורשתות חברתיות כמיספייס, ההתחדשות, המוזיקאים והשירים עצמם רודפים אחרייך לביתך.אמנים כנועה בביוף, קותי, גבע אלון, עמית ארז ורן יורגנסון חברי היקר, שלא היו מוצאים בית להשמיע את קולם , או חס וחלילה להקליט, גם בימי הפריצה הגדולה של הרוקסן, הפכו לשמות מוכרים בחנויות התקליטים ומזומזמים כלאחר יד בכל רחוב תל אביב מהביל מחום. כמי שראה הופעה של כרמלה גרוס ווגנר 36 (ספור!) פעמים, אני יכול לספר לכם שבתקופה ההיא, קצת יותר מעשור אחורה, הציפייה לשמוע אומן שאתה אוהב וועדיין לא הוציא אלבום (שמומן, הופק, לוטש והופץ על ידי בסה”כ שלוש חברות שונות) היתה מורטת עצבים. לכשקיבלנו את האלבום הראשון של מופע הארנבות של ד”ר קספר, לדוגמא, גילינו שהמוצר רחוק מהאנרגיות שאפיינו את ההופעות והאלבום, למרות חדשנותו, היה בינוני בלבד. הנקודה היא (סופסוף) שלא היה לנו למה להשוות את התופעה שקרתה מול עיניינו באותה עת. היום יש לנו למה להשוות – נכון, לימי הרוקסן. היה אז חם ומגניב, אבל היום יותר. רק ההרגשה של החדשנות והחלוציות נעלמה. נשמע מוכר?

יש הרבה סיבות להתגעגע לרוקסן. ביניהן הדיג’יי שלפני ההופעה, שהיה מעביר אותי (לפחות) סדרת חינוך ומעדכן בדברים שלא הכרתי עד אז (שם, לראשונה ב 1991 נדמה לי שמעתי את טין ספיריט של נירוונה, כשמאור כהן רוקד לצדי). ההרכבים שנחשפו ופרצו שם פשוט לא קורים היום. בעידן האינסטנט אין לאמנים סבלנות ללמוד לנגן אפילו. קונים גיטרה יד שנייה וזהו, אתה בלהקה. ברוקסן אני לא זוכר שלהקות סבלו מחוסר יכולת טכנית, שלא לדבר על כשרון, דמיון וניצוץ בעיניים.

זקני צפת למשל (שהיו דופקים הופעות של שלוש שעות בלי להתבלבל), למות כל הנונסנס שלהם ולמרות ש-90 אחוז מההופעה היה שואו, היו והם עדיין מוזיקאים מוכשרים (לפחות מאור כהן, אורן לוטנברג ותום מוכיח).

להזכירך בועז, גם בלבונטין יש את אותו עמוד מעפן שמסתיר את הבמה, רק שבניגוד לרוקסן הוא נמצא באמצע הרחבה ולא בצידה..

צודקים כל קודמי המלומדים ואני אוסיף רק את מה שלא תמיד נעים להודות בו – שנכון שהיו זקני צפת והקספרים אבל הרבה להקות אחרות בסו-קולד גל רוקסן לא היו טובות כמו שעשו מהן.

למה בלוג זה לחלשים?

לנמרוד,

אם נועה בביוף ועמית ארז זה מוזיקה שהיא עשרות מונים ממה שהיה אז, או בכלל, אז מצבך קשה.
גם המצב היום , אם ככה, הוא קשה.

בביוף ? איזו בדיחה עצובה.