אתה יודע שמשהו ממש מוזר בעולם ברגע שאתה יכול להתחבר לרשימת המסנג’ר שלך דרך המכשיר הסלולרי. פתאום, בעזרת יישום חינמי אחד, כל הגבולות בין המחשב לנייד, בין דברים שאפשר לעשות רק מהבית או המשרד לאוויר הפתוח, נמחקים כלא היו. אני יודע שמשהו ממש מוזר בעולם ברגע שאני אשכרה מוצא את עצמי פותח מדי פעם את התוכנה הסלולרית שמעלה במהירות וביעילות את רשימת המסנג’ר והג’י-טוק שלי.

“מה עניינים?” שואל אמיר. “כרגיל.” אני עונה. “מה עושה?” הוא מחזיר לי. “באוטובוס, מחכה שתגיע התחנה הנכספת לייד הבית.” “מה?” הוא שואל, תמיד מופתע מחדש, “איך אתה מדבר איתי אם אתה באוטובוס?” אז אני מסביר. לאמיר, ולבא שיתחיל איתי את השיחה וגם לא יבין. ולבא אחריו. ועוד פעם.

וזה נורא מובן, התמיהה הזאת. יש איזהשהי הרגשה של שוויון כשמדברים במסנג’ר, או בכל צורה וירטואלית בזמן אמת אחרת. לא משנה מי אתה ואיפה אתה, כשאתה כבר מוצא את עצמך מדבר עם אדם נוסף, דבר אחד ברור: שניכם מול המחשב, שניכם בסוג של תקשורת אינטימית שנעזרת במסך ובמקלדת ובקווי הטלפון. “אני לא חנונית!” ניסתה ידידה וירטואלית וותיקה לשכנע אותי, באחת משיחותנו הרבות אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אי שם בכיתה יא’. “בטח שאת כן.” עניתי. “לא! ואם לא תיקח את זה בחזקה, אני אשלח אליך את יהוקם!” (היו בדיחות פרטיות בכיתה יא’). “יקירתי, השעה שתיים בלילה ומה שאת עושה זה לשבת מול המחשב ולהתכתב עם מישהו שאף פעם לא ראית, שגר בקצה השני של הארץ.” “אה. צודק. כנראה שאני קצת חנונית.”

פתאום גם האמת הזאת נעלמה לנו. ברגע שעוד אנשים יבינו שלהתחבר למסנג’ר דרך הסלולרי שלהם יוצא הרבה זול מלהחליף עשרות אסאמאסים על גבי הרשת הסלולרית עצמה, התופעה רק תגדל ותגדל. למה לשלם 30 אגורות למיסרון שב-20 שקל שהחברות גם ככה לוקחות על חיבור דור שלישי אפשר להכניס כמות מטורפת של הודעות?

למה באמת. אני חושב שאחד הרגעים היותר הזויים שהיו לי בשבועות האחרונים היה ביום שישי אחד, לפני מספר שבועות. מצאתי את עצמי נגרר עם חברים לפגישה עם חברים שלהם, שאני לא מכיר, בפאב לא סימפטי שאפילו לא מגיש גינס. מדקה לדקה הבנתי שנפלתי על ערב עגום במיוחד. החברים של החברים לא היו לטעמי, הבירות לא היו טעימות, ואפילו הבחורות שמסביב לא היו משהו לכתוב עליו הביתה (או אולי, משהו לכתוב עליו לבלוג. בכל זאת, עידן וירטואלי והכל). אחרי כמה עשרות דקות של נסיונות נואשים להשתלב בשיחות, החלטתי ללכת על הפתרון הנואש והעצוב ביותר.

הוצאתי את הנייד מהכיס. התחברתי ל-Fring. תוך חמש דקות הייתי שקוע בשלוש שיחות במקביל, עם חברים שהשכילו לא לצאת מהבית באותו ערב אבוד. מיותר לציין שהיה הרבה יותר מעניין, אם כי החברים של החברים, כך דווח לי אחר כך, ביקשו אחר כך ש”אל תזמינו שוב את המוזר עם המשקפיים שהיה עסוק כל היום רק בפלאפון שלו.”

“זה לא ממש עצוב, שאתה מצ’וטט איתי מפאב?” שאלה אותי דורית, שצ’וטטה איתי במרץ כשהחברים של החברים היו שקועים בשיחה על התחת של מרינה מהישרדות. “כן, זה עצוב,” כתבתי, ולקחתי שלוק מהבירה המרה (קרלסברג, מסתבר, היא ממש לא הבירה הטובה בעולם), “הייתי הרבה יותר שמח אם את הצ’יטוט הזה הייתי עושה מהבית. אבל היי, אם התרגלתי לכתוב כמעט את כל הפוסטים ל’חלשים’ באוטובוסים, אז לכי תדעי, אולי בסוף עוד נתרגל לשילוב התקשורת המזור הזה.” “המזור?” “המוזר, המוזר. מה את רוצה, נו, אני קצת שיכור.”