כמה שבועות לפני הגיחה שלי לארצות הברית בקיץ שעבר, מצאתי את עצמי מול הפקידה בסניף הבנק שלי. היו לי כמה דברים לסדר, להעביר קצת כסף מחסכונות לעובר ושב, לחדר כרטיס אשראי, להוציא פנקס צ’קים. דברים רגילים כאלה, שאנשים שטסים לחו”ל צריכים לעשות. אחרי שסיימתי את כל עניניי, מה שלקח בערך שתי דקות, הפקידה בדקה משהו במחשב, ואז הסתכלה עליי כאילו אני חולה במשהו נורא סופני. “מה קרה?” שאלתי, וציפיתי לשמוע שהיא בדיוק שמה לב שאני במינוס של טריליונתלאפים שקלים. “אין לך מסגרת חשבון”, היא אמרה בקול, ומייד עיוותה את פיה, כאילו אני חולה צרעת והעור המדלדל שלי עושה לה בחילה.

“תבין, זה פשוט שמאז שנכנסו ההנחיות החדשות של בנק ישראל, אז אסור ללקוחות להיות באוברדראפט אלא אם יש להם מסגרת חשבון. ולך אין. אז אתה לא יכול להיות באוברדראפט”. משום מה כל העסק הזה לא נשמע לי כל כך נורא, אבל תארתי לעצמי שאם היא עובדת בבנק אז היא בטח מבינה על מה היא מדברת, ושאלתי מה אפשר לעשות. “הו”, היא שלפה חיוך של נציג מכירות, “טוב ששאלת”. וסיפרה לי על מסגרות האשראי ה-נ-ה-ד-ר-ו-ת שהבנק מוכן להציע לי. אם אני רוצה, נניח, מסגרת של 10,000 שקלים, אז אני רק צריך לשלם להם 100 שקלים כל רבעון, ועוד עמלה קטנה, ממש פיצקית, של שניים ומשהו שקלים לחודש. רוצה יותר? אפשר! זה פשוט יעלה קצת יותר, אבל שווה את זה.

ניסיתי לוודא שאני מבין. “אז אני משלם לכם את העמלות, ואז אם אני נכנס למשיכת יתר אז בעצם לא קורה כלום?”. “כו!” היא אמרה, והוסיפה: “בעצם, לא בדיוק. אם תהיה באובר אז כמובן שיש ריבית על החוב שלך”. “אז בעצם, אני צריך לשלם לכם עכשיו כסף כדי שבמידה ואכנס לאוברדראפט בעתיד, מה שבתכל’ס לא באמת הולך לקרות, אני אוכל לשלם לכם עוד כסף?”

בשלב הזה הבנקאית התבלבלה. היא לא הייתה רגילה לשאלות קשות. “אממם, אבל אסור להכנס לאוברדראפט בלי מסגרת! זה לא חוקי!” היא חזרה על המנטרה ממקדם, ולא עזר שהסברתי שאני כלל לא באוברדראפט, אף פעם לא הייתי, ומעבר לכך יש לי סכום חמש-ספרתי בעובר ושב, מה שבתכל’ס צריך להרגיע אותם ואותי בקשר למצבי הפיננסי. היא המשיכה למלמל “אוברדראפט, אוברדראפט”, עד שהסברתי לה בעדינות שהמסגרת חשבון הזה לא נשמע לי כמו מוצר משתלם במיוחד, לא בשבילי לפחות, ולא תודה, ואולי עדיף שברגע שהחשבון שלי יתאפס אז הוא ינעל, כדי שלא אוכל להכנס לעוד ועוד חובות. נפנפתי לשלום, ויצאתי לאוויר החם של רעננה.

אתמול נכנסו לתוקף עוד תקנות חדשות של בנק ישראל (או שאולי הפעם זה חוק? אני כבר לא עוקב). הנושא הכאוב על הפרק הפעם הן העמלות, אותן מקרו-תשלומים מהן הבנק יכול לפרנס את בעלי ההון ששולטים בו. מישהו פתאום הבין שנוצר מצב לא כל כך הגיוני, בו הבנק מתעשר על חשבון הציבור, ולא כתוצאה מהשקעות נכונות בכספי הציבור, כפי שנהוג בכל הבנקים הגדולים והמכובדים בעולם. מה עושים? בטח לא מתבאסים! קובעים “גג” עמלות לכל בנק, כותבים מסמך מלא הגבלות, זורקים “צולדרך” ומקווים לטוב.

כמובן שטוב לא יהיה. בעלי הבנקים, עם הגב לקיר, הצליחו באופן ממש לא מפתיע, להוציא מההגבלות החדשות עוד כסף. זה בעצם אומר שסביר להניח שמעתה כל פעולה שלכם בבנק תעלה לכם *יותר* כסף ממה שעלתה בעבר, במיוחד אם אתם בני המעמד הבינוני ומטה. נכון שעכשיו כל עניין העמלות מסודר יותר ושקוף יותר ללקוחות, שגם זה, אני מניח, הישג לעומת הג’ונגל של שלשום, אבל את מה שכל העסק הזה היה מיועד להשיג – הקלות למעמדות שצריכים את ההקלות הנ”ל, לא רק שהוא לא השיג אלא להיפך – הוא הפך את המציאות לעגומה אפילו יותר

ככה הם, חברינו בעלי ההון. הם תמיד ימצאו איך לעשות עוד ועוד כסף, ואבוי אם מישהו ינסה לעצור אותם, הם כבר יראו, ולנו, מאיפה משתין הדג. מהוילה בארסוף, מסתבר.