לפני ככה וככה חודשים, לא באמת משנה כמה, הייתה תאונת דרכים מתחת לבית שלי. שילוב של צומת מסוכן וזרימה של רבבות ילדים לבית הספר היסודי הסמוך, גרמו לנהג אחד לקחת רוורס בלי להסתכל טוב במראה, ולשלוח ילדה חמודה ישירות לבית החולים. הילדה, למיטב ידיעתי, שברה רגל, אבל בסך הכל יצאה בזול. אני מקווה שלנהג לקחו את הרשיון, אבל לא בדקתי את זה. את הצומת הרסו, ובנו במקומו כיכר, סימפטית הרבה יותר.

ילדה פצועה זה לא מצחיק. זה לא מנע מהמשפחה להריץ דאחקות, לא מוצלחות במיוחד, על כל הסיפור הזה. אמרנו שאם היינו יודעים שזה מה שמזיז את העירייה לשנות דברים בעיר, אז היינו מקריבים ילדים על המזבח בכל פעם שנפער בור במדרכה. דברים כאלה.גם על הפיגוע בירושלים, זה עם הטרקטור, הרצנו דאחקות. הפעם זה היה במשרד. כשהידיעות התחילו לזרום, על זה שטרקטור משתולל בעיר (אפילו עדיין לא היה ידוע על הרוגים, וגם לא ברור אם מדובר בפיגוע לאומני או סתם מטורף שעלה על טרקטור והחליט להשתולל), אמרתי שכל העסק מזכיר לי את הדסטרקטיקונס, השקרניקים שהפכו לכל מיני כלי רכב של אתרי בנייה. מפה לשם הדאחקה הזאת הגיעה להיתוך הקר.

אדר מ”סלט ירוק” מצאה את הבדיחה כחסרת טעם. היא הגיבה בהיתוך, שם לא זכתה לאוזן קשבת, וכתבה על העניין כמו גם על התייחסויות אחרות לפיגוע, חיסול המחבל והדיון סביב השאלה האם צריך או לא צריך להרוס את ביתו. אתייחס כאן בעיקר לעניין הבדיחה על הרובוטריקים, שהגיע בסופו של דבר ממני, אם כי אגע גם בדברים האחרים.”חבר’ה, תשמעו. פיגוע זה לא מצחיק, אוקי? זה לא מצחיק.

“אנשים ליד הבית שלי נסעו ברחוב ופאקינג ערבי משתולל עם שופל עלה להם על האוטו והרג אותם. הרג אותם… בהיתוך קר למפגרים פרסמו פוסט בערך 5 דקות אחרי הרצח שבו מראים סרט של רובוטריקים וכותרתו המשעשעת: “אופטימוס פריים יציל את ירושלים”, עם סרטון של רובוטריקים. הבנתם? כי רובוטריק זה מכונית שהופכת לענק הרסני. כמו הטרקטור בירושלים! ירושלים, אתם יודעים, המקום הזה עם הערבים והדוסים שיורד בו שלג לפעמים. מיותר לציין שאף אחת משתי התגובות שלי לא זכתה ולו למבט חטוף.”

בהמשך היא קוראת לי, ולכל שאר אנשי הבלוגספירה שהגיבו בצורה לא לאומנית מספיק לעניין הפיגוע, ש”התל אביבים שכחו מזמן טעמו של חוסר אונים. טעמה של אימה” (כאילו בתל אביב לא היו פיגועים מעולם), ושבאופן כללי אנחנו צריכים ללכת להזדיין ולמות מיד אחרי זה, כדי שלפחות יהיה לנו זיכרון אחד נעים.כאן אציין שאני לא מכיר את אדר. אין לי מושג מי היא, בת כמה היא, מה דעותיה הפוליטיות וכדומה. גם אין לי עניין בלפתוח זירה וירטואלית נגדה, או להתחיל איזה ריב וירטואלי. אני מכבד את דבריה ודעותיה ומגיב עליהם, כמו שהיא הגיבה (בין השאר) על דבריי.

אז הומור שחור. נעים מאוד. הומור שחור הוא מה שמאפשר לאנשים מסויימים להשוות פיגועים לרובוטריקים, את הביקור ביד ושם לשהייה בסרט (“השואה דבר מצחיק, אז אני לא כל כך אשם שהבאתי פופוקורן לביקור ביד ושם”. ציטוט לא מדוייק מ”שטקר”), את ההקבלה של פיגועים לסרטי אקשן וכדומה.

יש כאלה שטוענים, בעצם, שהומור שחור הוא דרך להתמודד עם כל מיני דברים כאלה, שלפעמים קשה קצת לדמיין. בדיחת הרובוטריקים לא הגיעה כי אני תל-אביב אטום שרואה פיגוע ואומר “חחחחחחח! אנשים מתים שליטה!!!!1 טרקטווווררררררררררר לולולולז”.

בכלל, הדעה הזאת לפיה תל-אביביים אטומים למתרחש סביבם לא באמת עומדת במבחן המציאות. אולי, מכורך קצב וסגנון החיים האחר בעיר הגדולה של ישראל, באמת יש לפעמים התיחסויות אחרות, אבל נו באמת, לטעון שכולנו מנותקים זו דמגוגיה.לפני מספר שבועות עלה לאינטרנט האתר המשובח “כולה קסאם“, אתר הבית של העמותה נגד שדרות. יוצרי האתר, שני סטודנטים לעיצוב מויצ”ו חיפה, שההקימו אותו במסגרת פרוייקט בלימודים, אומנם לא רושמים זאת בפירוש באינטרנט, אך ברור לכל מי שגולש בו שמדובר בהפוך על הפוך, ביקורת קצת אחרת על אטימות והמצב המחורבן של תושבי שדרות. לא כולם מבינים את ההומור שלהם. ראש העיר של שדרות קרא להם “פסיכים משוגעים”. כיף.

האם גם אתר כזה, שמשתמש בהומור, יש לסגור? האם גם הוא חסר טעם? כמובן שלא. אפילו בסיכון של כמה אנשים שלא יבינו ויפגעו מהדאחקה, בעולם בכלל ובאינטרנט בפרט צריך להיות מקום גם לדברים כאלה (וגם לדיוניים מוסריים ועקרוניים האם זה חוקי והוגן להרוס בתים של משפחות מחבלים כתגובה למעשים שביצעו האחרונים). בכלל, יש הגורסים שהאינטרנט הוא אחד מהמקומות האלה שהומור הוא אחד ממרכיביו העיקריים, ושצריך לקחת בו הכל בהרבה פחות רצינות.

אז יאללה. טרקטור שהופך לשקרניק. אופטימוס פריים יציל את ירושלים. כולה בדיחה. לא מוצלחת במיוחד, אבל בדיחה. שחורה, נכון, אבל גם כאלה יש. הרי ידוע שהדבר היחיד שיותר עצוב מתינוקת יתומה יוצאת מאוטו היא השואה.

עדכון שכזה: פוסט דומה פרסם גם עידו קינן, שגם אצלו פורסמה בדיחה זמן מה אחרי הפיגוע. גם שרון גפן ונמרוד אבישר כתבו פוסטים בנושא, יש טרקבאקים אליהם בתגובות וכדאי לקרוא גם אותם. מצחיק. אני מרגיש בלב סערה בלוגספרית מטורפת. התרגשות!