את הפרק הראשון אפשר למצוא כאן.

עוד טיפה מילים לפני שאני עושה קופי פייסט ממלל: מדובר בסקיצה הכי ראשונית שיכולה להיות. לא עברתי כמעט על הטקסט לתיקון טייפוז, שלא לדבר על תיקונים סגנוניים. בטח יש גם כל מיני התנגשויות עם דברים שנכתבו בפרק הקודם, או אפילו סתירות בין דברים שכתובים בתחילת הפרק לדברים שכתובים בסופו. מקווה שלמרות כל זה, הטקסט עדיין אכיל. אשמח לתגובות שונות ומשונות לקראת כתיבת הפרק השלישי, למרות שבתכל’ס אני מפרסם את זה כאן בעיקר כי אני גרפומן. תהנו, מייד אחרי הביפ.  

2.

אנשים נוטים להתעלם מדברים שהם לא יכולים להסביר. אם הם לא היו נוטים לעשות את זה, סביר להניח שהעולם היה מקום נגיש וברור הרבה יותר, אבל בני-אדם נוטים לשכוח שבתוך הראשים של כולנו עוברים אותם זרמים חשמליים, ובטוחים שאם יחלקו, אפילו עם אלה הקרובים אליהם ביותר, חוויות שהם לא יכולים להסביר, הצד השני יחשוב שהם משוגעים – זאת למרות שכל אחד נתקל בלפחות תופעה אחת שהוא לא יכול להסביר מדי יום, ורק מחכה לאישור שהוא לא המשוגע היחיד שנתקל בהם.

כנראה מהסיבה הזאת דייב דחק את הליפסטיק הירוק לשולי התודעה שלו, ושעה אחרי ששיפשף אותו בכח ובפאניקה מול המראה, עד לרמה בו המצח שלו הפך לאדום, הוא כבר שכח את כל העניין. בצהריים עדי התקשרה אליו, ושאלה איך הוא מרגיש. הוא ענה לה שמצויין. היא אמרה שיופי, ושאלינור התקשרה אליה ומסרה שהוא ממש מוצא חן בעיניה. “אל תעז לפספס אותה, דויד. אני מכירה אותך, ומכירה אותה, ובאמת חושבת שאתם יכולים לעשות לעצמכם רק טוב.” דייב הסכים איתה. השעות עברו לאט עד שהיום סוף סוף הגיע לשעות אחר הצהריים, הזמן האידיאלי לשיחה ביום שאחרי הדייט. בהתחלה הוא תכנן לחכות עד שבע בערב בשביל השיחה, אבל בחמש ושלוש עשרה דקות הוא כבר נכנע ומצא את עצמו לוחץ על Send למספר שלה. היא ענתה אחרי הצילצול הראשון, ובקול שלה הוא שמע את החיוך, ששאל: “מה לקח לך כל כך הרבה זמן להתקשר?”

כנגד כל העצות בפורומי ההכרויות שדייב סרק טרם הפגישה הראשונה, הם קבעו להפגש שוב עוד באותו הערב. “בית קפה?” היא הציעה. “לא,” הוא ענה: “בא לי משהו אחר הערב.” “מה?” “אז זהו, שאני לא ממש יודע.” בסוף הם קבעו להפגש בקינג ג’ורג’ ולהחליט משם את המשך הערב. זה היופי במרכז תל-אביב, אפשר למצוא שם הכל מהכל בלי להתכונן או לקבוע מראש. הוא לקח מונית כי הוא שנא לחפש חנייה באיזור, והגיע עשר דקות לפני שקבעו. כדי להעביר את הזמן המיותר הוא החליט להכנס לאוזן השלישית. הוא ראה אותה מייד אחרי שנכנס, מדפדפת במבטה על מדף הדיסקים האלטרנטיביים. למרות שהוא לא אהב מוזיקה אלטרנטיבית הוא חייך, ועמד מאחוריה כמה רגעים, בלי להגיד כלום. בסופו של דבר היא הסתובבה וראתה אותו. “היי!” היא אמרה בחיוך, “ידעת שאני כאן?” “לא, הגעתי קצת מוקדם אז נכנסתי לבדוק מה המצב כאן, ו… מצאתי אותך, אני מניח.” “שנלך?” “את לא רוצה לקנות איזה דיסק אלטרנטיבי?” היא צחקה בקול רם. “זה? אני שונאת את זה. מוזיקה נוראית. רק מה, לדיסקים האלה יש את העטיפות הכי יפות, אז הכי כיף להעביר זמן בלהסתכל עליהם.” דייב הושיט לאלינור את ידו. היא לקחה אותה בלי היסוס, וביחד הם יצאו לאוויר החם של תל-אביב.

הוא התחיל לשים לב לתמר רק כשהיא התחילה להתחבר לעדי.  לפני זה היא הייתה לא יותר מעוד פנים שעוברות מולו באופן אקראי בחצר בית הספר. רק כשהפנים האלו התחילו להכנס אליו הבייתה, הוא פתאום הבין כמה הן יפות.

לעדי באותה תקופה היה שגעון של מכשפות. היא רצתה להיות מכשפה בעקבות סדרת טלוויזיה ששודרה באותה תקופה, ובילתה את כל הזמן הפנוי שלה באינטרנט, בחיפוש אחרי לחשים וטקסי פולחן שהיא תוכל לבצע כדי שהבחור החתיך מהשכבה העליונה סוף סוף יזמין אותה לצאת. עם תמר היא התחברה דרך השגעון הזה. “אני לא יודעת למה בכלל התחלתי עם זה,” היא הודתה בפני דייב בדייט הראשון שלהם, בבית קפה יוקרתי ופלצני בצפון העיר, “סתם. שמעתי את אחותך מדברת על זה, ואמרתי, כאילו, זה דבר שבחיים לא חשבתי שאני אעשה, כישופים וכאלה, ולמה לא?”. דייב לא באמת הקשיב לה. הוא היה עסוק בלהסתכל בה מזיזה את הפה, כמו שרק בן נוער שמתחיל את האהבה הראשונה שלו יכול. 

תמר הזמינה שוקולטה. דייב, שבאותה תקופה עוד ביקש מהחברים שלו לקרוא לו דיוויד, הזמין הפוך, למרות שהוא בכלל לא אהב קפה. משום מה הוא חשב שזה ירשים אותה. והוא רצה להרשים אותה, מאוד רצה. אחרי שבועות של חיזור, שהתחילו בשלום-שלום כשהיא באה לבקר את עדי, המשיכו בשיחות קצרות בהפסקות והסתיימו בהצעה מגומגמת לצאת בשישי בערב, אליה היא הסכימה בחיוך שלא הסגיר את העובדה שעדי הלשינה על כוונתו של אחיה התאום (גם אז היא חייכה). הפגישה הלכה טוב יותר ממה שהוא ציפה שהיא תלך, ובמהלכה הקראש הקטן שפיתח לקראתה בשבועות שקדמו לה הפכו להתאהבות של ממש. תמר, למרות שאף פעם לא הודתה בזה, הייתה מאוהבת בו מהפעם הראשונה שראתה אותו. שבוע לפני שהיא נהרגה, היא סיפרה לעדי, שכבר הייתה החברה הכי טובה שלה בשלב הזה, שהסיבה שבגללה היא התחברה אליה מלכתחילה הייתה בשביל להתקרב לאחיה, ושכל עניין הכישוף היה רק תירוץ.

הערב השני של דייב ואלינור עבר באופן קסום ולא מתוכנן. רק הלכו ודיברו, עברו רחובות, מדי פעם נכנסו לבית קפה או גלידריה או פאב, אכלו או שתו, והמשיכו, בלי להפסיק לדבר לרגע. הוא הצחיק אותה, ולמרבה הפתעתו היא הצחיקה אותו. הם סיפרו אחד לשני סיפורים שונים ומשונים, והשוו דעות על סרטים וספרים ומוזיקה, ובכלל לא שמו לב שהטיול הקטן שלהם ברחבי העיר פלש לשעות הקטנות של הלילה. 

אלינור בכלל לא רצתה להיפרד כשאמרה שכדאי שתשיג לעצמה מונית בחזרה הבייתה. היא פשוט העריכה שהשעה מתחילה להיות מאוחרת, וידעה כמה נהגי המוניות הופכים לחמדנים ככל שהלילה מתקדם. לצערה, חשבון הבנק שלה לא יהיה מרוצה מנסיעה יקרה מדי. “מה השעה בכלל?” היא שאלה את דייב כששניהם חיכו למונית ולא הבינו למה אלנבי כל כך ריק. דייב הציץ בשעון, ואלינור קצת נבהלה כשראתה את פיו מתעקם בהפתעה. “מה קרה?” היא שאלה. “ארבע.” הוא ענה, ובהתחלה היא לא הבינה. “ארבע?” “ארבע. לפנות בוקר.” 

את זעקת ה”מה?” שהיא פלטה היה אפשר לשמוע עד רמת-גן. “חשבתי שעוד לא חצות!” היא אמרה. “גם אני, גם אני.” “שיט. שיט שיט, אני צריכה לקום לעבודה עוד שלוש שעות. ומונית תעלה עכשיו הון תועפות ו… שיט, איך יכול להיות שהזמן עבר כל כך מהר?”. דייב ידע שהעצבנות שלה לא ממוקדת בו, לכן הוא לא התרגש מהתקף הזעם והפאניקה שלה. גם הוא היה צריך לקום בעוד מספר קטן במיוחד של שעות, אבל לא היה לו כל כך איכפת, כי הוא ידע שהדייט היה שווה את זה. חוץ מזה, כל הסיבובים שלהם בעיר הובילו אותם בסופו של דבר למרחק של חמש דקות הליכה מהדירה שלו. מה שפתאום העלה לו רעיון. “את יכולה לבוא לישון אצלי.” הוא אמר, ומייד התחרט.

היא הסתכלה עליו, לא מבינה, והוא מיהר לתקן את עצמו, להסביר את עצמו. “כאילו, אני גר קרוב, וחבל על המונית, ו… כאילו, אני לא מנסה ל- את יודעת. פשוט… תראי, אם את רוצה, אני אשן על הספה בסלון, ככה שאין לך מה לחשוב ש-”. אלינור חייכה וקטעה אותו. “יאללה.” “יאללה מה?” “יאללה, בוא נלך אליך.”

אחרי הדייט הרביעי שלהם, כשכל השכבה כבר הכירה בהיותם חברים, דייב ותמר שכבו בפעם הראשונה. הנשיקה הראשונה שלהם התרחשה מייד בתום הפגישה הראשונה. הפעם השנייה שהם שכבו הייתה יותר מחצי שנה אחרי הראשונה. דייב תמיד אמר שהוא הרגיש שהם מיהרו עם הפעם הראשונה, שהוא חושב שזה היה צריך להיות איטי יותר, מחושב יותר, ובגלל זה הוא לא רוצה למהר לפעם השנייה. תמר, שהייתה מאוהבת בו עד כדי עיוורון, האמינה לו. הוא שנא את עצמו על השקר, אבל לא הצליח להביא את עצמו לספר לה את האמת.

הדבר היחיד שהוא חשב עליו בהליכה הקצרה לדירה שלו הייתה ‘אני מקווה שאלינור לא תחשוב שהיא מבולגנת מדי”. השנייה הייתה “אני מקווה שהדירה תמצא חן בעיניה” והשלישית, זו שהרגיעה אותו והקנתה לו את היכולת ללכת איתה יד ביד ברוגע, הייתה “לא משנה מה יקרה, יש לי הרגשה שהכל יהיה בסדר”.

הם הגיעו והתמוטטו באפיסת כוחות על הספה שבסלון. אלינור זרקה את התיק שלה על הריצפה. דייב הניח את הארנק שלו בזהירות על שולחן המטבח. הם ישבו בשתיקה נעימה כמה דקות. רק אז הבינו כמה הם עייפים. 

דייב התמתח. “טוב,” הוא אמר, “החדר לי הוא האחרון במסדרון. אני לא אפריע לך, את בטח עייפה לפחות כמוני. לילה טוב” אלינור צחקה. “אל תהיה אידיוט”. “חשבתי שרצית ש…” “אמרתי לך לא להיות אידיוט. אני בתולה, לא בת 15, ואנחנו יכולים לישון באותה מיטה.” דייב הרגיש את עצמו מסמיק. “את בטוחה?” “בטוחה במה? אנחנו כולה הולכים לישון. שום דבר מעבר”, ואז היא חייכה והוסיפה בקריצה, “לפחות לא כרגע”. דייב חייך גם הוא, ובדרך לחדר השינה שלו לחש לה “בחיים לא הייתי מאמין שבתולה זקנה כמוך יכולה להיות כזאת טיזרית”. היא צחקה והרביצה לו בחיבה על הכתף. שניהם נרדמו בחיוך ובשלווה שתי דקות אחרי שנכנסו למיטה. 

“היא יפה”. דייב פקח את העיניים. תמר ישבה במיטה לידו, הסתכלה על אלינור ישנה. דייב העביר את מבטו מתמר, לאלינור, שבאמת הייתה יפה לשעון. חמש וחצי בבוקר. אוטוטו צריך לקום. אלא אם כן הוא בכלל לא ישן. הליפסטיק עלה בזכרונו. הוא חשב על לצבוט את עצמו, אבל השיטה הזו יעילה רק בסרטים מצויירים. “לילה שני ברציפות”, תמר הוסיפה, “בקצב הזה אני ארגיש כאילו אנחנו יוצאים שוב”. היא קמה, ניגשתה לצד השני של המיטה, וליטפה בעדינות את המצח של אלינור. “גם אז,” היא אמרה והסתכלה על עליה במבט משתוקק, “אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם אז ישנת עם בנות אחרות”.

דייב קם בחוסר אונים. הוא הלך במהירות ובחצי פאניקה לכיוון המטבח. תמר מיהרה אחריו. “אתה לא צריך להתעצבן,” היא אמרה בקולל חלש, כדי לא להעיר את אלינור, “רק צחקתי”. במטבח הוא הרתיח מים, כנראה חשב, בהגיון ששמור רק לאנשים שזה הרגע קמו משינה, שקצת קפה יעיר אותו יעזור להפוך את המצב הזה לקצת יותר מובן. תמר התיישבה באחד מכיסאות העץ שבמטבח. “תכין גם לי,” היא אמרה כשדייב הוציא מהארון את הספל האהוב עליי. בלי לחשוב, הוא הוציא גם לה כוס. “שתי כפיות נס, חצי סוכר, רבע כוס חלב.” היא ביקשה. דייב ציית. הוא בכלל לא זכר שהיא שתתה קפה.

היא הייתה לבושה גופיה אדומה, ומכנסי ג’ינס קצרים. השיער שלה היה אסוף בקוקו. הלחיים שלה בוערות מנמשים. ככה בדיוק היא נראתה כשהיא הגיעה אליו, מספר חודשים לפני התאונה, וביקשה, התחננה, כמעט בכתה לו, שישכב איתה שוב. רגשות האשם שהציפו אותו אז עלו בו גם עכשיו. הוא אהב אותה. כל כך אהב אותה, שהרגש היחיד שהיה יותר חזק בו מאותה אהבה הייתה השנאה העצמית, חוסר ההבנה על איך הוא יכול לעשות לה את זה.

הם שכבו באותו ערב. הוא זכר את עצמו מקלף ממנה את הגופיה, מוריד ממנה את הג’ינס. הוא הרגיש שהוא רוצה להקיא כשהסתכל עליה עירומה, להקיא מעצמו. במשך המעשה, על המיטה של ההורים שלה שהיו בחופשה בברצלונה, הוא כל הזמן ניסה להסתיר את המיומנות שכבר הספיק לרכוש במיטות אחרות. שלא תרגיש, שלא תדע. ואיך הוא יכול בכלל? איך הוא יכול לבגוד במישהי שהוא כל כך אוהב?

אחרי שהוא גמר היא נראתה רגועה יותר. הם שכבו על הגב, כמו שזוגות עושים בסרטים אמריקאיים אחרי הסקס, והיא אמרה שהיא שמחה שהם עשו את זה שוב, כי העובדה שדייב כל הזמן דחה ודחה ודחה את האקט השני כל הזמן הפחיד אותה. “כבר חשבתי שמשהו לא בסדר”, תמר אמרה, חזרה במדויק על מה שנאמר אז במיטה, באותו טון דיבור, באותה אינטואיציה, “חשבתי שאתה לא אוהב אותי. שאתה לא רוצה אותי”. “זה לא זה.” דייב חזר גם הוא על דבריי העבר, מבלי להוריד את עיניו מהקומוקום החשמלי, שסירב לרתוח. “זה פשוט שאני כל כך אוהבת אותך, שאני לא רוצה שדבר קטן כמו סקס יפריד ביננו.” הוא שתק. אחרי חצי דקה, שנראתה לו כמו שעה, הקומקום סוף סוף סיים. הוא מזג את המים הרותחים לספלים שחיכו לו על השיש, והעביר אותם בזהירות לשולחן. כוס אחת לו, כוס שניה לתמר. היא הסתכלה על האדים, הריחה את הקפאין, ונאנחה.

“זה עדיין נכון, אתה יודע”, היא אמרה בלי להרים את הכוס. “מה נכון?” הוא שאל ולגם במהירות כזאת שהוא הרגיש את הלשון שלו נשרפת. “אני עדיין לא רוצה שדבר פעוט כמו סקס יפריד ביננו.” הוא הסתכל לה בעיניים. “קצת מאוחר מדי בשביל זה, לא?”. היא חייכה. 

“אף פעם לא מאוחר מדי,” היא אמרה, “ובגלל זה אסור לך לשכב איתה.” דייב לא הבין על מה היא מדברת. “עם מי?” הוא שאל. “איתה. עם הבחורה היפה שישנה עכשיו במיטה שלך. לא משנה מה, דייב, אם אתה אוהב אותי, תבטיח לי שלא תשכב איתה.” הידיים שלו רעדו, והספל כמעט נשמט מידיו. הוא הניח אותו במהירות על השולחן. לא היה לו מה לענות. הוא לא הרגיש שהוא יכול לדבר. רק הסתכל עליה, לא מבין. היא המשיכה לחייך. “אין עוד הרבה זמן, דייב,” היא אמרה לו, בקול המתוק שגרם לו להנמס בתיכון, “עוד מעט, עוד מעט תצטרך לבחור.” “בוקר טוב”. “מה?” שאל דייב, מרגיש שהראש שלו מסתובב ועומד להתפוצץ בכל רגע.

“אמרתי בוקר טוב,” אמרה אלינור מהצד השני של המטבח. דייב הסתכל עליה בבהלה, ואז החזיר את מבטו במהירות לתמר, שכבר לא הייתה שם. “מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אותך.” היא אמרה לו בחיוך. דייב הסדיר את נישמתו. “אה, לא, זה בסדר, זה סתם, אני רגיל להיות פה לבד, זה הכל.” הוא אמר. אלינור התקרבה, נישקה אותו על המצח והתיישבה בכיסא ממולו. “איזה חמוד אתה,” היא אמרה בחיוך עייף ומאושר, “הכנת לי קפה”.