את איציק פגשנו בנווה צדק. הלכנו לנו על הכביש, כי אין שם ממש מדרכות, ומטר לפני סוזן דלל הוא ניגש אלינו. בחור די נמוך, עגיל שהיה אופנתי אי שם בשנות התשעים באוזן שמאל, בגדים מוקפדים. “סליחה?” הוא שאל בנימוס, “אפשר לשאול אתכם שאלה ספציפית?”

אם היא ספציפית, אז למה לא? חשבתי שהוא הולך לשאול איפה זה סוזן דלל (מאחוריך, טמבל), או אם אנחנו מכירים מקומות נחמדים לשבת בהם, או משהו מוזר כזה. “יאללה, תשאל”, אמרתי לו. אז הוא שאל. או יותר נכון סיפר. מסתבר שאיציק הנחמד הוא בחור קצת חרדתי. יש לו ידידה בחצר של סוזן דלל, והוא חייב, אבל חייב להגיע ללונדון מיניסטור כדי לקנות תרופות שיעזרו לחרדה שלו. בעצם, הוא באמצע התקף. התקף חרדה. והוא חייב עזרה, חייב! ואפשר להתקשר לאמא שלו, לשאול אותה, היא תגיד, הוא? התקף חרדה. עוד מהצבא היה חרדתי. והוא חייב עזרה. חייב.

משהו בסיפור שלו נשמע לי קצת חשוד. יצא לי לראות בחיי לפחות אדם אחד עובר התקף חרדה, ולמרות שאני מניח שכל חרד הוא עולם ומלואו, איציק עצמו נראה די רגוע כשסיפר לנו על מצבו העגום. מעבר לכך, מה ללונדון מיניסטור ולנו? הסברתי לו שאנחנו לא נוסעים לשם בכלל, כי עוד הייתי תמים והאמנתי שהוא כולה רצה טרמפ, וחשבתי שזו, נגמר. אבל איציק? רק שאלה, ספציפית, המשיך.

לא, מסתבר שהוא לא רצה טרמפ. הוא צריך, והוא מתבייש לבקש, באמת, לא נעים לא, אבל הוא צריך עזרה. כלכלית. כי אין לו כסף, הוא חרדתי, הנה, הטלפון של אמא שלו, הוא מוכן לתת לנו והיא תסביר הכל, רק לא להתקשר עכשיו כי היא ישנה. והוא צריך רק כסף לכדורים. כדורים פסיכיאטריים! הוא יכול להוכיח לנו, כי יש עליו כמה מהכדורים הישנים, אבל הוא רוצה פיתרון לטווח הארוך, לא לקצר, ובגלל זה הוא צריך עזרה. כלכלית. כמה שהוא מתבייש לבקש, הוא חייב עזרה.

אני הייתי קצת בשוק. לא יודע למה. מקבצי נדבות זה לא דבר נדיב, אבל משהו בדיבור ובסיפור קצת הימם אותי. היא, לעומת זאת, לא התבלבלה לרגע, ובחרה, למרות הכל, להחלץ לעזרתו. עשרים שקלים. שטר חדש כזה, מהחומר המיוחד שלא מתפורר בכביסה. הוא לקח אותו ברעבתנות. זהו? נגמר? אפשר ללכת? לא. איציק, רק שאלה ספציפית, ממשיך.

עשרים שקלים, מסתבר, זה ממש לא מספיק. כי התרופות, תרופות זה עניין יקר. הוא רוצה לסגור את העניין הזה אחת ולתמיד. לטווח הארוך. והוא באמצע התקף חרדה, ממש עכשיו. וזה בסדר, כי בעשרים ושבעה בחודש יהיה לו שוב כסף, ואפשר להתקשר לאמא שלו, ולתאם זמן להפגש, והיא תחזיר את הכסף! כמה כסף? מאתיים ותשעה שקלים. לא פחות. אנחנו נראים אנשים טובים, אנחנו חייבים לעזור לו, הוא כבר לא יודע מה לעשות.

בשלב הזה קצת יצאתי מהשוק, ועזרתי לה להסביר לו שהוא לא יראה מאיתנו עוד כסף. אנחנו צריכים כסף לחזור הביתה, ואנחנו מצטערים, אבל זה מה שאנחנו יכולים לתת. איציק לא נכנע, והציע ללוות אותנו לכספומט הקרוב (!) כדי שנוציא כסף כדי לתת לו, ככה יהיה לנו גם איך לחזור וגם איך לספק לו את מאתיים ותשעה השקלים. לא. לא תודה. סליחה. עשרים שקלים. זה הכל. אחרי שכנוע קל הוא הבין ועזב אותנו לנפשנו.

כמה רגעים מאוחר יותר, בכניסה לסוזן דלל, הוא ניסה לשאול עוד אנשים את השאלה הספציפית. הם היו מנוסים יותר בנווה צדק, כנראה, והדפו אותו. הוא שוב פנה אלינו, אבל זיהה ולא שאל שוב. רק אמר שהנה, הוא ממש באמצע התקף, הוא כבר לא יודע מה לעשות, ואולי הוא בכלל יזמין אמבולנס, אבל אמבולנס רק יעלה לו עוד כסף, ושאולי, רק אולי, יש לנו כסף להביא לו, שהוא יוכל להזמין אמבולנס, או לפחות מונית. הזכרנו לו שנתנו לו את כל מה שאנחנו יכולים לתת. הוא נראה מאוכזב, איציק, ופנה לאנשים הבאים שנקרו בדרכו, בהתקף החרדה הכי רווחי בתולדות השכונה.