הפעם הראשונה שלי בכנסת הייתה לפני כמעט שנה. נשלחתי לסקר דיון בחוק סינון האתרים, בוועדת המדע והטכנולוגיה. הגעתי לירושלים נרגש, קבלתי אישור כניסה למשכן שהדבקתי בגאון על החולצה, הודתי לבחורה עם העגלה שהציעה לי שתיה בוועדה והכנתי אייטם לתפארת.

חוק סינון האתרים, שבינתיים ירד מסדר היום כאשר החליטו לא להחיל עליו דין רציפות (דין רציפות הוא חותמת גומי שחוקים צריכים לעבור כשהכנסת מתחלפת. חוק הסינון, שהתחיל את דרכו בכנסת הקודמת, לא קיבל את החותמת ולכן ירד, בינתיים, מהדאגות שלנו), אמר למעשה שספקיות האינטרנט יסננו את האינטרנט לפי דרישות של וועדה שתוקם לצורך העניין. הרעיון הכללי: אתרים פורנוגרפיים ואלימים במיוחד יחסמו. מי שדווקא כן ירצה לגלוש בהם, יצטרך לבקש מהספקיות שלו לקבל רשת לא מסוננת.

חובבי חופש הביטוי זעקו אז, שהקמת “רשימת סוטים” כזאת, שתהיה אצל כל ספקית, היא לא הגיונית ומפרה את הזכות לפרטיות. הם טענו כי אין שום מניעה לסנן את האינטרנט, אך בשיטת opt-it, שלמעשה אורת שמי שרוצה רשת מסוננת יצטרך לבקש – ולא להיפך. באמצע הדיון, שהיה סוער וכלל לא מעט צעקות, יצא לרגע אחד מחברי הכנסת שיזמו את החוק, ממפלגת ש”ס, מכליו.

“אתם, תגידו תודה שאני מאפשר לכם לקבל אינטרנט לא מסונן!” הוא צעק לכל פעילי הרשת החופשית וזכויות האזרח, “אם תמשיכו לעצבן אותי אני אדאג שגם זה לא יהיה לכם”. הוא התכוון לכך בשיא הרצינות. מפלצת פוליטית, שמבינה את הכח הפוליטי שיש לה, ומבחינתה האזרחים שטרחו להגיע לוועדה כדי להעלות טענות על החוק הם לא יותר ממטרד לא רצוי.

המפלצת הפוליטית הזאת, שבדרך כלל מדברת במילים יפות ובשיא הנחמדות, אבל מדי פעם מתפרצת בעוצמה, הפתיעה אותי. רציתי לקוות שמדובר במעידה חד פעמית, שלא כל הפוליטיקאים ככה, שזה סתם. מאז, כאמור, כבר עברה כשנה, ולמדתי שההתפרצויות האלה אופיניות מאוד לפוליטיקאים שלנו, ששוכחים ששמנו אותם בתפקידם כדי שישרתו אותנו, ולא להיפך.

קחו לדוגמה את חוק המאגר הביומטרי. אם הוא יעבור (ורוב הסיכויים, נכון להיום, שהוא אכן יעבור עד סוף השבוע) וייושם (כאן, למרבה המזל, מדובר בנקודה מסובכת יותר), לא רחוק היום בו נצטרך כולנו לתת את טביעת האצבע שלנו, כמו גם תמונת פנים מפורטת, למשרד הפנים. מהמידע הזה המשרד יוציא לנו תעודת זהות חכמה וקשה לזיוף, אך גם יקים מאגר עם כל הנתונים הביומטריים הנ”ל.

אין לי רצון לפתוח כאן את היתרונות והחסרונות במאגר. לשם הסר ספק, אני מתנגד לו באופן אישי וחושב שהוא יהיה בכייה לדורות, אבל לא על זה אני כותב. אני כותב על הצורה בה החוק הזה מאושר, בסדרה של מחטפים וטריקים פוליטיים מלוכלכים אך כשרים, שמנהל ביד אמן חבר הכנסת מאיר שטרית – גם הוא בחור שנראה, במבט ראשון, נחמד וחביב, אולי אפילו קצת מצחיק – עד שגם ממנו מתפרץ הדיקטטור הקטן.

“אני המחוקק כאן!” “אתם לא תפילו לי את החוק!” “אתם זורעים פחד בציבור!” וכדומה הם משפטים שנשמעים חדשות לבקרים בדיונים הרבים על החוק הביומטרי. שטרית מפנה אותם לקבוצה קטנה של אזרחים שמגיעים לכל ישיבה וישיבה כדי לנסות להשפיע על החוק. בשביל שטרית מדובר בכאב ראש לא קטן. הרי לשם הפרוטוקול הוא מחויב להקשיב לכל הטענות. מצד שני, הוא אמר לא פעם ולא פעמיים שדעתו בנוגע לחוק כבר סגורה, ושהוא לא מתכוון לשנות אותה – ככה שהמתנגדים האלה הם לא יותר מכאלה שמעכבים את ארוחת הצהריים שלה בעוד כמה שעות עם כל החפירות שלהם.

הבעיה עם זה היא לא ששטרית סגור כבר על החוק, אלא היא ששטרית הוא חבר השלטון היחיד שמגיע לדיונים האלה, ובשם כך – המחוקק היחיד שמנסח את החוק. חברי הוועדה האחרים נעדרים מהישיבות, ולא בכדי: לוח הזמנים העמוס של הדיונים האלה, שחופפים על דיונים חשובים אחרים בוועדות, לא איפשרה לחברי הוועדה להגיע אליה – וכך נותר שטרית – יוזם החוק להזכירכם, כשליט יחיד בהצגה מבויימת היטב של דמוקרטיה.

העניין הזה מדאיג, בעיקר כי מדובר בחוק שישפיע על כך אחד ואחד מאזרחי המדינה. בין אם ההשפעה תהיה לעמוד בתור של שעתיים להנפקת תעודת זהות חדשה, ובין אם מדובר בהשלכות הרות גורל יותר עקב קיומו של מאגר הנתונים הזה – מדובר בנושא מספיק רחב וחשוב, שהיה אפשר לצפות שעוד חברי כנסת, שלא לומר שרים, היו משתתפים בהליך החקיקה.

אבל ציפיות, מסתבר, יש רק במיטה (אויש, אני חייב שקל על הבדיחה הזאת). בכנסת יש הרבה משחקים מלוכלכים, פוליטיקאים חסרי סבלנות, דיונים חד צדדיים ועוד דברים כאלה.

בפעם הראשונה שהגעתי לסקר דיון בכנסת, עצרתי לדקה מחוץ למשכן, ובהיתי בו ביראת כבוד. בכל זאת – זו הכנסת! היום, לעומת זאת, אין כבוד ואין נעליים. אני מגיע למשכן, מרכין את ראשי, ממהר לאגף הוועדות וכשהדיון נגמר בורח כמה שיותר מהר, מקווה שיום יבוא והנאיביות השלטונית תחזור אליי, ושאצליח למצוא מונית לתחנה המרכזית.