בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי המאבק של הרוכבים הדו-גלגליים כנגד התייקרות ביטוח החובה שמוחל עליהם. ההתייקרות, שאמורה להכנס לתוקף בעוד מספר שבועות, תעלה את מחיר הביטוח השנתי בכמה מאות, ולעיתים אף למעלה מאלף שקלים. 30 אחוזים העלאה. להמחשת הרעיון: בחור שרוכש קטנוע משומש בנניח, 7,000 שקלים, ישלם יותר ממחצית הסכום בכל שנה על ביטוח.

הגיוני? אולי, אם מתחשבים בשיעור הרוכבים המעורבים בתאונות קטלניות, והעובדה שהביטוח המונהג כיום אינו מכסה למעשה את העלות הריאלית שלו. המשמעות היא שסך כל הכסף שנאסף בביטוח רוכבים אינו מספיק לכסות את החזרי הביטוח המשולמים למבוטחים בפועל. מירב ארלוזורוב מדה מארקר כתבה לפני מספר ימים טור דעה בעד ההתייקרות, וטענה שמדובר במצב של אין ברירה: ביטוח צריך להיות הגיוני כלכלית, ואין סיבה שמשלמי ביטוח אחרים, כמו למשל נהגי המכוניות, יממנו הלכה כמעשה את הביטוח של הרוכבים.

ארלזורוב התייחסה בטור שלה לכך שהמדינה בכל מקרה עוזרת לא מעט לרוכבים בהקלות מס ורישוי. מה שנכון, לרכוש אופנוע זול משמעותית מלרכוש רכב כי המיסוי עליו נמוך יותר, וטסט שנתי לכלי דו גלגלי עולה עשרות שקלים, לעומת מאות ברכב.

מצד שני, ארלוזורוב, כמו רבים אחרים, מתעלמים בצורה גסה מאספקט אחר של הרכיבה על רכב דו גלגלית: העובדה שהיא זולה מאוד, היא כל כוחה. אני רוכב חדש על קטנוע. כל בוקר אני עולה עליו, נוסע בזהירות רבה מרעננה לאוניברסיטת תל-אביב, וחזרה בערב. אני לא עושה את זה בשמחה גדולה. כל מכונית שאני רואה במראה היא אוייב פוטנציאלי, כל רכב שחותך אותי מוריד לי את הלב לתחתונים וכל רמזור אדום אני מתלבט מליון פעם אם לנסות להשתחל בין המכוניות העומדות כדי לעבור אותו, או להשאר בסבלנות במקומי, כמו מכונית מן המניין.

למה אני כן רוכב, אם אני כל כך מפחד? כי אין לי ברירה אחרת. ממשכורת ממוצעת בשוק, אדם בקושי יכול להחזיק גם דירה בשכירות וגם רכב. העלויות גבוהות מדי: שכ”ד גבוה, מחירי האוכל הלא סימפטיים שלא מאפשרים שום גיחה לסופר ללא נזק של כמה עשרות שקלים במקרה הטוב, וכמובן עלויות החזקת הרכב: ביטוח, דלק, טיפולים וכדומה.

מה יכול לעשות סטודנט, שמרוויח על פי רוב הרבה פחות מהממוצע? הוא יכול לנסות להסתדר עם תחבורה ציבורית, אך זה במקרים רבים לא אופצייה הגיונית. מרעננה לאוניברסיטת תל-אביב, למשל, לוקח להגיע באוטובוס כשעה ורבע (!). פי ארבעה, פחות או יותר, ממה שאותו מסלול לוקח ברכב פרטי. נוסיף לזה את העובדה שאי אפשר לדעת מתי האוטובוס המיוחל סוף סוף מגיע, כי לוח הזמנים שלו לא ממש קרוב למציאות, ואת העובדה שלא תמיד אותו קו נמצא כשרוצים לחזור הבייתה בערב ומקבלים כאוס מוחלט. סטודנט עם מערכת שעות תובענית צריך לבלות, נגיד, עשר שעות באוניברסיטה ועוד למעלה משעתיים באוטובוס.

הדו-גלגלי, למעשה, הוא הדרך היחידה בשבילי לברוח מהסיוט הזה. לקבל חופש תנועה אמיתית. להגיע לאוניברסיטה בתנאים שלי, ולחזור הבייתה מבלי לדאוג האם הקו האחרון עבר, והאם עליי ללכת חצי שעה לתחנה בה עובר קו אחר, איטי עוד יותר, שיוביל אותי חזרה הביתה. הדלק זול יחסית, מחיר הכלי, גם אם הוא חדש, הוא בגבול ההגיון. להוסיף ביטוח רצחני, למעשה, מחסל סופית גם את האפשרות הזאת ללא מעט כאלה שבלעדיה – פשוט לא תהיה להם אפשרות הגיונית וסבירה להגיע מנקודה X לנקודה Y בפרק זמן סביר.

ארלורוב ותומכים נוספים בהעלאת התעריפים, למעשה אומרים שתחבורה אישית היא עניין לעשירים בלבד. מי שיש לו כסף לאוטו ולכל הנלווה לו, כנראה יוכל גם לבטח אותו. מי שבוחר בדו-גלגלי עושה זאת לעיתים קרובות כי הוא מבין שאין לו אפשרות אחרת. שלא תהיה. מי צריך אותם על הכבישים בכלל?

המצחיק הוא שיש כל כך הרבה דרכים נוספות לדאוג שהביטוח יהיה כלכלי יותר למדינה: העלאת גיל המינימום לרכיבה על דו-גלגלי, אכיפה מוצלחת יותר, חובת ביצוע שיעורי רכיבה מתקדמת כדי לקבל רשיון וכו’. ניתן לקדם חוקים שיעזרו להפחית את הסיכון לרוכבים בעלות לא כל כך גבוהה. אבל למה להתאמץ? תמיד אפשר להעלות את המחיר, לחסל את חופש התנועה לאוכלוסייה ללא אמצעים פיננסיים מספקים. היא גם ככה אוכלוסייה חלשה. שתסבול עוד קצת.