אתמול יצא לי לראות הצגה. לא עניין גדול, אבל היי, מאורע די נדיר בשבילי בשנים האחרונות למרבה הצער. ההצגה המדוברת הייתה “חמישה קילו סוכר”, שהוצגה בהאנגר של תאטרון גשר. כבר מקריאת התיאור שלה הייתה לנו הרגשה שמדובר במשהו שיזכיר הפקת חובבים, אבל בלענו את תחושת האליטיזם, והזמנו כרטיסים.

מכיוון שאני לא משוכנע שתרוצו בהמונכם לחפש את תקציר ההצגה באינטרנט, אכתוב אותו כאן בשבילכם: בחור צעיר נקלע לסדרת מפגשים לא צפוייה עם סבו המת, שמבקש ממנו לתקן עוול הסטורי ולבקש מנכד של חבר וותיק שלו מתקופת המלחמה, שכותב עליו ביוגרפיה, שיוסיף שורה קטנה בנוגע למעורבתו של אותו סבא בהברחת סוכר לעיירה קטנה בברית המועצות. סוג של הצגת מד”ב, שהתגלתה ככזאת שמודעת לעצמה מאוד, והתכתבה לא מעט עם היותה הצגה. השחקנים יצאו לא אחת מדמותם, דיברו ישירות עם הקהל או בינם ובין עצמם, שיתפו ב”לבטים” שעלו בכתיבת המחזה והחזרות עליו וכו’.

כבר בכניסה לאולם, הבנו שנקלענו להפקה כזו או אחרת שמקורה לפחות היה בבית ספר למשחק. כל הקהל, מלבדנו, הכיר זה את זה. נושאי השיחה החמים סביבנו היה מי נמצא באיזו שנה (ציטוט נבחר: “הפלצנים האלה משנה ג’ מתנשאים עליי כי אני רק שנה ב’! מניאקים!”), על איזו הפקה או תרגיל עובד מי, איזה מניאק המורה הזה ואיזה נחמד המורה האחר. הבנתם את הרעיון.

ההפקה עצמה, אם להודות, הייתה בהחלט מהנה. לא הצגת העשור, רחוק מזה, אבל היא בהחלט סיפקה שעה וחצי של כיף, הציגה שחקנים טובים, דיאלוגים חביבים ורעיונות מעניינים (אם כי לא עמוקים כלל). היו לה גם לא מעט בעיות, כשהגדולה מכולן הייתה שהיא הרגישה יותר כמו תרגיל בבית ספר מאשר הצגה של ממש: נראה שהיוצרים שלה כתבו טיוטא ראשונית והחליטו לרוץ איתה, כך שהתוצאה הסופית הייתה לא מלוטשת מספיק. אך למרות זאת, כאמור, מהנה.

התהייה הגדולה שלי הגיעה אחרי שההצגה נגמרה. בזמן שזרמנו עם הקהל אל מחוץ לקהל, שמעתי מסביבי לא מעט את המילה “גאוני” נזרקת לאוויר העולם. “זו הייתה ההצגה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון!”, מישהו אמר ברצינות תהומית. “אני הולך להמליץ לכל מי שאני מכיר לראות את זה”, אמר אחר. כולם, להזכירכם, סטודנטים לתאטרון.

לאן נעלמה בעצם הביקורתיות? האם הפסיקו ללמד את הסטודנטים האלה לראות, לנתח ולבקר את ההצגה שהם רואים? ללמוד מהדברים הטובים והרעים שלה? לא ברור. מצד שני, בעולם בו כל מי שיצא מ”ממזרים חסרי כבוד” מלמל “טרנטינו הזה – גאון” בשיא הרצינות – אני מניח שלא הייתי צריך להיות מופתע.