פתח דבר: אין.
פתיחה
00:00 – מי אנחנו? מי זה יותם?
00:57 – אהוד מבקש לעמוד דקת דומיה לזכר אייקון תרבותי שמת, וישלם שקל על הבדיחה הזאת.
02:00 – על מה נדבר היום?
מה עשינו השבוע?
02:48 - אהוד שילם על הציוד של 48 שעות (הסרט המדובר יעלה בשבועות הקרובים לרשת. מבטיחים), והחליט לא להרשם לתחרות של אתר פליקס בשביל להתאושש.
04:50 – יותם התקבל ללימודי תקשורת אבל לא קנה טלוויזיה ולפטופ. לא ברור על מה הוא יכתוב, ועל מה יבזבז את הזמן במקום לעשות שיעורי בית.
06:28 – ארז התעצבן על מישהו שניסה להוציא כסף מסבתו המנוחה והחליט להתגייס בחזרה לצבא.
שירות טלפוני זה לחלשים
12:13 – אהוד לא התקבל לעבוד בתמיכה טכנית, אבל ארז ויותם כן. ארז מזכיר את סיפור הצופים שהתקשרו לבקש תיאורי פורנו, ויותם הביא סיפורים על הקפאת מודם ועל לקוח שביקש לדעת האם יש ADSL בסין. או שלפחות זה מה שחשבו שהוא שאל.
–הפסקה–
טלוויזיה וקולנוע
28:47 – התוכנית מועדון לילה ופתח תקווה – אהוד חושב שאפשר להוציא מזה משהו הרבה יותר טוב מדאחקות.
33:31 – לארז נמאס מכוכב נולד.
35:22 – התוכנית News Radio – תוכנית שמזכירה ליותם את העבר בו אנדי דיק לא היה מעצבן ופיל הרטמן לא היה ירוי ומת. משודרת בביפ.
37:22 – ארז קנה את Cannibal: The Musical של טריי פארקר (אחד מיוצרי סאות’פארק) ולא פתח את זה אפילו. אהוד דווקא ראה ומבין איפה התחילו פארקר ושותפו מאט סטון לפני שהם נהיו ממש מגעילים ומצחיקים בסאות’פארק.
39:52 – ארז ראה את קורליין וחושב שזה סרט מפחיד שמשום מה משווק לילדים למרות שהוא לא רק.
42:38 - יותם ראה את רובוטריקים וחושב שהרבה כסף הלך על צילום של כבישים. אבל כן אהב את מייגן פוקס. “הבצל” (הסאטירי, אם לא הבנתם) מספר על הסרט הבא שביי יחרבן.
חברים מספרים על מייקל
46:15 – ארז, אהוד ויותם אומרים דברים לא חשובים במיוחד על מייקל ג’קסון.
המלצות
50:16 – אהוד ממליץ על הסרט “אמרתי לא לסרטן” על קרן נתנזון.
51:36 – יותם ממליץ על דיסק קאברים של אבבא
54:00 – ארז ממליץ על האזנה לפודקאסטים במהירות כפולה.


29 כJune, 2009 בשעה 12:02
שם התוכנית שדיברתם עליה הוא האקדמיה לצחוק.
הסרט של קורליין באמת היה ממש מפחיד [אבל גם קצת פחדתי מהספר, אני מודה]. אישה אחת אמרה לי שיש מופע קורליין בברודוויי.
והיי, יש שלושה מאזינים!
29 כJune, 2009 בשעה 17:15
XBOX רולז!!11אחתאחת
טוב ואחרי שהוצאתי את הפאקצה שבי (שאני מקווה שלא תחזור ומפתיע שבכלל הייתה בי!) אעבור לחלק האומנותי (הרי כל ביקורת על משהו היא אומנות).
1. צפדינה יש להם מאזין אחד! או במילים אחרות: “לא הגבתם לא שמעתם” בחישוב מהיר שבד”כ יש רק מגיב אחד (*אהם*) מסקנה….
2. אחד הקטע של תמיכה זה לחלשים, יצאתי ברגשות מעורבים. כלומר הצלחתם לשכנע אותי שגם התומכים וגם העם בלי עתיד… אולי זה המקום לספר על כל שפעם הייתה לי בעיה די סבוכה עם הרשת בבית (חיבורים מרובים של מחשבים עם סוגים שונים של חיבורים) כאשר הבעיה הייתה כמובן בצד הספקית. אחרי שהקשרתי למוקד, הסברתי בבהירות לתומך, הוא אמר לי ככה: “איזה יופי! סוף סוף מישהו שניתן לדבר איתו! וגם איזו בעיה מעניינת יש לך! איך בכלל הצלחת להבין את זה?” ואז שוחחתי איתו והסברתי לו הכל, הוא כמובן השתתף באופן פעיל ושאל שאלות נכונות (כלומר הוא הקשיב…) אמר שהוא יבדוק וחזר ואמר שלמרות המקרה המעניין – הם לא יכולים לעזור (מה לעשות שהתוכנה שלהם לא משהו). הדבר הנחמד שהוא התקשר בערך שעה אח”כ רק כדי להתעניין שוב באיך החיבור אולי יש לו פתרון אחר. שאלתי אותו אם יש לו יום חלש והוא פרץ בבכי שהוא לא יכול יותר…
3. מיכאל ירקון ז”ל.
4. את השקלים הוירטואלים תוכלו להעביר לי איפה שתוכלו למצוא אותי באינטרנט.
29 כJune, 2009 בשעה 17:16
5. ויותם – היה מצחיק ביותר ותנחומי. (על הטלווזיה כמובן)
29 כJune, 2009 בשעה 17:19
6. ואם לא ברור – אני מתעלם מהסוף.
30 כJune, 2009 בשעה 12:47
וואו, האמת, פעם ראשונה שאני שומעת את הפודקאסט שלכם.. ונהנתי מאוד!
מודה- אני מכירה את יותם וכן רבותיי, הוא מצחיק גם בחיים האמיתיים.
לצערי גמני עובדת בתחום השירות (לאתמיכה טכנית, תודה לאל!) באחת מחברות האשראי, אז הזדהתי לחלוטין. אין, אין עתיד.
מגניב פה (:
30 כJune, 2009 בשעה 20:43
היי דיד,
תודה, כיף לשמוע. תישארי – צפוי להמשיך להיות מגניב.
2 כJuly, 2009 בשעה 12:53
שמעתי כבר כמה “פרקים”, אבל העובדה שדיברתם על news radio ריפאה את עצלנות האינטרנט שלי, וחייבה אותי להגיב. זאת באמת תוכנית מצויינת. וגם באמת יש שם הרבה רפרנסים גיקיים – במיוחד הפרק מהעונה החמישית flowers for matthew, שמבוסס על סיפור המד”ב flowers for aljernon, פרק שנכתב ע”י רוב ווינר, שגם כותב בפיוצ’רמה ו… אני אפסיק כאן.
לגבי מועדון לילה – הבעיה שלי עם העונה הראשונה של התוכנית (לפי הפרמואים זה לא השתנה בעונה הזו) זה שהם נורא זחוחים. על כל בדיחת פרסים שמישהו מהם מספר, כולם צוחקים ומתלהבים ושמחים.כאילו, חלק מהומור זה גם בהגשה ש החומר, לא רק בבדיחות עצמן (לא שהבדיחות כאלה טובות).
נו, זה כבר איזה חמישה מאזינים לא? זאת אותה כמות שלהאוורד סטרן הייתה, בימי הזוהר של הרדיו, לפני ששלושה מהם הלכו לראות טלוויזיה.
19 כAugust, 2010 בשעה 15:41
[...] מי אנחנו? מי יותם? הוא היה בפרק 22! 01:20 על מה [...]